לפני שבועיים, בפרשת תולדות, קראנו על עסקה מאוד בעייתית שהתרחשה בין יעקב ובין עשו. העסקה הייתה כרוכה במצוקתו של עשו ובעייפותו, ונכונותו למכור את בכורתו ליעקב בעת מצוקה. לא זו בלבד, אלא שהבעייתיות הייתה כרוכה גם בגורם שלישי הקשור בעסקה זו - אביהם יצחק.
כדי לממש את הבכורה נאלץ יעקב לומר ליצחק דברים שאינם מכוונים לאמת: הוא הזדהה כעשו, אמר "אנכי עשו בכורך", ובדרך זו מימש את מה שהיה מגיע לו לכתחילה, מכוח עסקת קניית הבכורה מעשו.
"כשר, אבל..."?! קשה לדעת. חסרים לנו הרבה פרטים כדי לשפוט. ואף על-פי כן, קשה שלא להתרשם מהבעייתיות שבעסקות אלה. הן עסקות כשרות; הן נעשו בהסכמה של המעורבים; דברי המרמה כפי שנתפשו על-ידי יצחק נועדו למעשה למנוע עוול הפוך - נתינת הבכורה לעשו על-אף שהוא מכר אותה. אולם הרגישות האתית אינה בוחנת רק את ההצדקה המשפטית של העסקה, אלא גם את ההגינות שיש בה. ככזו - קשה לקבל אותה, ואף שניתן להבין את המצוקה שהולידה אותה, הדעת נותנת כי אנו מצפים ליותר.
מה עושים אפוא, כאשר אנו מוצאים את עצמנו בסופו של דבר בעסקה חוקית אך בעייתית, בעסקה תקפה אך אינה מדויקת ואינה מכוונת לאמת המוחלטת? דומה כי בפרשת השבוע שלנו - פרשת וישלח - אנו מוצאים חלק מהמענה לשאלה זו.
לפי פרשנים רבים, טורח יעקב אבינו בפרשה זו לרצות את עשו, לקבל את הסכמתו בדיעבד, להפסקת הכעס והסכסוך ולהשלמה. יעקב שולח שליחים עם מתנות משמעותיות לעשו; יעקב משתחווה לו שבע פעמים; יעקב אומנם מתחמק מלקבל את ליוויו של עשו, אולם מפציר בו לקחת את המתנות ששלח. כתוצאה מכך, הוא זוכה לאמירתו המפורשת של עשו "אחי, יהי לך אשר לך!", שהיא מהווה למעשה הסכמה בדיעבד על כל מה שאירע ביניהם.
מה אנו למדים מכך? אנו למדים, כי במקום בו נעשה משהו שהוא אומנם תקף משפטית מבחינה חוקית, אך בעייתי מבחינת ההוגנות ומבחינת הניצול - נותרת צלקת, ומציאות התובעת תיקון.
התיקון אינו מחייב לבטל את הכל, בעיקר לא כאשר מקומו של הצדק מורכב יותר ומסובך יותר, ואין ספק כי הבכורה אינה שייכת לעשו. אולם, גם לאחר שנים רבות נכון יהיה לחפש את דרך הפיוס וההסכמה, הריצוי והבעת הנכונות אפילו בדיעבד.
כך נוצר עולם עסקים שאינו שומר טינה לעד, ומוכן לעשות דברים רבים כדי להביא בסופו של דבר לא רק לעסקה משתלמת אלא גם לכזו שהיא משכינת שלום.
