אחד מסווה, השני ממציא

תפקידה של התקשורת הוא למסור מידע ולהביע דעה. זכותה, ולעיתים אף חובתה, לנסות להשפיע על הציבור. השפעה כזאת יכולה להיות בשני מסלולים. האחד - מסלול ההסכמה הרחבה: קידום מטרות רוחביות הזוכות לתמיכה נרחבת, ללא אינטרסים והטיות פוליטיות, כגון חינוך או בטיחות בדרכים. השני - מסלול המפלגתיות: קידום אידיאולוגיה מסוימת, כאשר אמצעי התקשורת שייך במישרין למי שמחזיק באותה אידיאולוגיה. גם את מה שאסור לתקשורת לעשות ניתן לחלק לשניים. האחד - אינטרסים מוסווים: להתיימר להיות אוביקטיבית אך למעשה לקחת צד ולקדם רק אותו. השני - יצירת מציאות: לספר לנו מה היה קורה אילו, כאשר ברור שמדובר בהמצאה שאינה יכולה להתממש. ההקדמה התיאורטית הזו באה לאור הכותרות הראשיות של שני עיתונים (יום ו', 5.12.14). ידיעות אחרונות יוצא בקמפיין הקורא לציבור לבוא להצביע בבחירות לכנסת, ומעריב מספר שמשה כחלון וגדעון סער גוברים על בנימין נתניהו בהתמודדות פנים אל פנים. ידיעות אחרונות עושה את המעשה האסור הראשון, ומעריב - את השני. ברור לחלוטין שנוני מוזס ואמצעי התקשורת שלו יעשו הכל כדי למנוע מנתניהו עוד קדנציה בראשות הממשלה. זוהי עובדה שאינה צריכה הוכחה. לפחות בימים הבודדים שחלפו מאז ההחלטה להקדים את הבחירות, העיתון ו-ynet מעניקים במה נרחבת לציפי לבני ויאיר לפיד, ותוקפים ללא הרף את נתניהו. לפי נחום ברנע, לבני מחזיקה את המפתח לממשלה הבאה, משום שהיא עשויה להפוך את העבודה לסיעה הגדולה בכנסת ה-20. למה? ככה. ולא משנה שמדובר במי שהחלה בליכוד, לקחה את המנדט שלה לקדימה, ואת המנדט מקדימה לקחה אל התנועה (שם יצרה מפלגה דיקטטורית במלוא מובן המילה), ועכשיו מפלרטטת עם העבודה - ועוד יוצרת לעצמה תדמית של Mrs. Clean. ולא אמרנו כלום על הכשלונות הסדרתיים שלה בכל משרד בו החזיקה, ועל הפארסה בה לא הצליחה להרכיב ממשלה גם כאשר ניצחה בבחירות. אבל זו רק הערת אגב. העיקר הוא הקמפיין לעידוד ההצבעה בבחירות. לכאורה, אי-אפשר להגיד אף מילה רעה על זה. הרי מדובר בזכות יסוד חשובה ביותר במשטר דמוקרטי, ויש פה ושם מדינות בהן ההצבעה היא חובה. אלא שאל תייחסו למוזס וחבורתו נימוקים טהורים כאלו. ההפך הוא הנכון. מי שמצביעים באחוזים גבוהים הם החרדים, אנשי הימין והצעירים - קבוצות שידיעות אחרונות ממש לא חפץ ביקרן, ועלולות להעניק לנתניהו קדנציה רביעית. הקמפיין מופנה לקוראים של ידיעות: חילוניים ואנשי מרכז ושמאל. המטרה היא שהם יבואו להצביע ובכך יפגעו בסיכוייו של נתניהו. זו האמת ואין בלתה. כלומר: יש לנו כאן אינטרס מובהק (מסחרי גרידא, נגד ישראל היום), הלובש תחפושת עניינית. נעבור למעריב. כאמור, העיתון הזה מציג סקר לפיו כחלון וסער גוברים כל אחד על נתניהו. יפה מאוד, חוץ מבעיה קטנה אחת: אין התמודדות כזאת. אין בחירה ישירה לראשות הממשלה. הבחירות הן בין מפלגות. וגם אם נגיד שהציבור מצביע לפי זהות העומד בראש המפלגה, הרי שבמגרש יש הרבה יותר מאשר כחלון נגד נתניהו. הסקר הרלוונטי היחיד בהקשר זה יכול להיות בקרב חברי הליכוד, בין נתניהו לסער - וגם זה די מפוקפק, כי הרי סער מחוץ לפוליטיקה. זה כמו להגיד שבשבוע הבא נבחרת ישראל בכדורגל תביס את נבחרת איי פיג'י - תוך התעלמות מכך שאין ולא יהיה משחק כזה. מה שיש לנו כאן הוא בדיית מציאות. הלוואי ואפשר היה לא לצרוך בשלושת החודשים הבאים חלקים ניכרים מן התקשורת - את אותם אמצעי תקשורת מוטים, לשני הכיוונים, שיעמידו פנים וימציאו סיפורים ויבדו תרחישים ויוליכו שולל ואולי גם ישקרו ביודעין. הלוואי. אבל מאחר שזה בלתי אפשרי, הנה הצעה פשוטה: או שתאמינו לכולם - או שלא תאמינו לאיש. אני אישית בוחר באפשרות השנייה.