לאור התפרצות הדרמה שהביאה לבחירות המהירות הללו (פחות משנתיים לאחר קיומן האחרון) הרי שהיה צפוי שהלקח ילמד על-ידי המפלגות - ובעתיד גם על-ידי הציבור, עם פרוס המערכה החדשה.
אבל עוד לא עבר שבוע מפיזור הפרלמנט והנה כאילו מעולם לא למדו כאן לקח. בינואר 2013 הוקמה קואליציה שבה חברו אנשי ימין קיצוניים כבנט, המתנחלת שלו מחברון,
אורי אריאל וכמובן
משה פייגלין ל"יונים צחורות" כמו
יעל גרמן,
עמרם מצנע,
עמיר פרץ, עפר שלח ואחרים, וביחד הם ניסו לקדם את התהליך המדיני.
מי שיש לו מעט שכל בקודקוד יכול היה לדעת כי כל ניסיון לקדם מדיניות שלום ופשרה בגועליציה כזאת נדון מלכתחילה לכישלון, כאשר אנשים כמו בנט, אריאל, מועלם ועוד רבים אחרים פשוט יעשו הכול כדי שמדיניות ה"אף שעל" תמשיך לשרוד בשיטת "דונם פה ודונם שם". אבל כדי לבזבז את הזמן ואת כספי הציבור היה כדאי לימין הקיצוני ולשמאל של "יש עתיד" ו"התנועה" להקים ממשלה כזו רק כדי לנסות ולחוקק עוד כמה חוקים אנטי דתיים ולהוציא את החרדים מחוץ לתחום. אבל זה לא היה הכשל היחיד שהיה צפוי מראש.
מי שהיה לו מעט שכל בקודקוד יכול היה לנחש כי מינויו של
יאיר לפיד - חסר ההשכלה האקדמית, ובמיוחד בתחום הכלכלי, לשר האוצר, לא יחזיק אפילו שנתיים, וכך זה באמת היה. אבל גם זה לא היה הכשל היחידי שנצפה מראש. בקואליציה הזו ישבו שלוש מפלגות שיחד היה להן שלושים ושישה מנדטים אבל רק שלושה "בוסים" (לפיד, ליברמן ולבני) חשבו וקבעו ליתר שלושים ושלושה הח"כים שלהם מה יחשבו ומה יצביעו! דהיינו, כמעט שליש מהפרלמנט הישראלי וכמעט חצי קואליציה; בעצם לא היו ח"כים עצמאיים אלא תיאטרון בובות נייד!
בשיטה החדשה הזו - כשראש העדר קובע מי יהיו הנבחרים שלו ומהם יחשבו ויצביעו, הרי שלפרלמנט הזה הגיעו עשרות ח"כים אנונימיים ורדודים שהורידו לפחות לרבע מחברי הפרלמנט הישראלי את הרמה מתחת לכל רדידות אפשרית מול פרלמנטים אחרים בעולם. וגם אם היו בתוך "גוש השלושה" (מעין
קוריאה הצפונית לפרלמנטרים ישראלים...) כמה דמויות מפתח ובעלי ניסיון, הרי שעצם הכפיפות ל"ראיס" הכול יכול שיתקה את פעילותם. והייתה עוד סיבה לרדידות הזו ושמה התקשורת. ולמה כוונתי?
מזה שלוש קדנציות זולגים לפוליטיקה הישראלית אנשי תקשורת, שלאחרונה החלה כניסתם לתקשורת להוות מקפצה לבית הנבחרים. כאשר איש תקשורת אחד או מקסימום שניים, יושבים בפרלמנט הרי שאין כאן שום בעיה אלא נהפוך הוא: יש כאן עירוי ציבורי חיובי של אלה שבאים מממד התקשורת. אבל כשהפירמידה מתהפכת וכאשר יותר ויותר ברברני ספקולציות וקונספירציות נכנסים לבית המחוקקים, ואף הופכים לאנשי מעשה ולשרים, הרי שזו כבר בעיה קשה, ואז המעשה הפוליטי הופך לתיאוריה ואפילו לקונספירציה.
תארו לעצמכם בעולם הכדורגל, מצב שבו קבוצת הכדורגל משחקת עם שני מגינים בלבד ושני קשרים מקסימום והשאר הופכים לחלוצים. איש לא יצליח אחר כך לספור את מספר השערים שהקבוצה הזו תוציא מרשתה. פעם דיברו על הכמות המוגזמת של גנרלים ואנשי ביטחון שנחתו לנהל את הפוליטיקה הישראלית, היום כבר מתגעגעים לימים הללו, שהרי אותו קצין בכיר או איש ביטחון לפחות היה בעל ניסיון ועסק בעשיה לעומת אלה שעסקו בביקורת ובברברת ולפתע הם עומדים לפני שוקת שבורה כשהם צריכים לנהל עשייה ומדיניות אחראית ומורכבת.
ולכן היה צפוי שערב הבחירות החדשות - ועוד לאחר "חוק המשילות", הרי שהמפלגות והמתמודדים שלהן יראו אחרת. הם היו צריכים להיראות ברורים יותר, מאוחדים יותר בגושים גדולים, מוכשרים יותר וכמובן עצמאיים יותר, אבל כאילו שכל מה שהיה כאן בשנתיים האחרונות לא היה בעצם קיים. עולם כמנהגו נוהג והגלגל החלוד והישן ממשיך להתגלגל גם לקראת הקדנציה החדשה שתבוא.
הפזמון החלוד - שבו מבקשים עדיין הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, להקים קואליציה "בלי החרדים" עדיין נמשך ומכאן שצפויה לנו עוד ממשלת ימין-שמאל שעיקר עיסוקה יהיה באנטי דתיות תוך שיתוק מוחלט בנושאי חוץ וביטחון עד ששוב כמובן שהמוצא היחיד משיתוק זה יהיה... בחירות מוקדמות.
והנה, בנוסף לכך ולמרות "חוק המשילות" אנחנו שוב מתבשרים על האיום בהקמת מפלגות קיקיוניות שספק אם תעבורנה את אחוז החסימה, שהרי עיקר הקמתן הוא "לסנדל" את מפלגות האם. כך למשל מדברים על הקמת מפלגתם של אורי אריאל ו
אלי ישי - כאילו שבמערכת הבחירות הקודמת לא התמודדו "עוצמה לישראל", "כוח להשפיע" ו"עם שלט". גם האיחוד בין פליטי הפליטים של "התנועה" לבין מפלגת העבודה (אינני מקנא ביצחק הרצוג...) איננו מושלם אלא מביא עימו איומים מבית לפלג את מפלגת העבודה, וכמובן שעוד צפויות לנו הפתעות מה"קמבק" המפלגתי המי יודע כמה של עמיר פרץ.
וכמובן ששוב נשמע את איומי "בני תורה" (מהפלג הליטאי של "יהדות התורה") להופיע לבד רק כדי להכשיל את "יהדות התורה", והרי בסרט הזה היינו כבר בשנת 1996 כאשר "תלם אמונה" הוקמה רק כמכשלה ל"יהדות התורה", ומתוך ידיעה ברורה כי לא יכנסו לפרלמנט; ועוד צפויה לנו דרמה עם הרבה סצנות של פילוג עד שנדע אם באמת הסיעות הערביות תתאחדנה ומי יעמוד בראשן, או בראש כל אחת מהן.
מי שקיווה שהפעם יהפוך התהליך הדמוקראטי- בתנועות עצמן לדומיננטי יותר, כמובן שטעה בגדול. למרות שפיקציית "התנועה" מתאדה בימים אלה הרי שח"כי העתיד של "יש עתיד" ושל "ישראל בתינו" יישארו תחת שלטון אוליגרכי מבחינה פוליטית, והסטטוס קוו של ח"כים בינוניים ומטה ו/או מסונדלים לטובת ה"ראיס" יישאר בעינו ולכן גם בקדנציה הבאה ניוותר עם קבוצה של ח"כים אפורים ומסונדלים שתהווה בין רבע לשליש ח"כי הפרלמנט, משהו כמו אוטונומיה פוליטית ופרלמנטרית בנוסח קוריאה הצפונית.
אבל אם לא די לנו בסופרמרקט הפוליטי של "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו", ואם לא שבענו מהאוליגרכיות הפוליטית של יאיר לפיד ו
אביגדור ליברמן הרי שהנה נפתח סופרמרקט חדש ורב גוני יותר עם ואוליגרך פוליטי בינוני יותר, בשם
משה כחלון, שעדיין מחפש שם וח"כים לסופרמרקט שלו.
מפלגתו של כחלון לא תהיה דמוקרטית שהארי אוליגרך לא מקים מפלגה שתחליף אותו בבוא היום, וגם את השריונים הפוליטיים שהבטיח הוא לא יוכל ליישם בדמוקרטיה מפלגתית אמיתית. יפה עשה כחלון כשזיהה את עצמו מדינית אבל מי ערב לנו מה תהיינה עמדותיהם של שאר חברי המפלגה, שבמקרה הזה לא נראה שהאיש יצליח לסנדל את עמדותיהם לאלה שלו כפי שליברמן, לפיד ולבני עשו. כחלון היה באמת שר תקשורת יעיל אבל מכאן ועד לניהול כלכלה אמיתית, עמידה בלחצי ביטחון ומלחמה, מו"מ פוליטי עצבני והפכפך ועוד, הרי שרחוקה הדרך.
ובוודאי שמר כחלון לא מכין לנו "פוליטיקה חדשה" מבחינת בחירת מועמדיו, שהרי אם
אבי לוזון הכול יכול ממכבי פ"ת יהיה אחד מ"עמודי התווך" שלו הרי שעוד נתגעגע לשרים של "יש עתיד", "התנועה" ואפילו אותם שרי הגימלאים ההזויים. אבי לוזון אומנם איננו תימהוני אלא איש מעשה אבל בכל הנוגע ל"אוליגרכיה ציבורית" הרי שלליברמן, לפיד ובטח כחלון יש עוד הרבה ללמוד ממנו. לוזון בהחלט ירגיש בבית אצל כחלון, שהרי האחרון מנהל מסע רכש מפלגתי בדיוק כמו כל קבוצת כדורגל ממוצעת. כך למשל הוא "קנה" - בעבור תקציבי הבחירות של הח"כים, את פליטי הפליטים של "התנועה",
אלעזר שטרן ו
דוד צור, שיעבירו את כספי המימון שלהם למפלגה החדשה שלהם ושלו. מי שזוכר מה קרה לד"ש ההיסטורית של 1977 - מבחינת פירוקה לגורמי גורמים, שיצפה לפרוק הרבה יותר מהיר של הסופרמרקט הכחלוני מיד לאחר הבחירות הנוכחיות.
ואנשי התקשורת שכבר נחתו בפוליטיקה הישראלית ממשיכים לשמור על ניתוק מעשי מהממלכתיות והעשייה. זהו המעגל הסגור והעצוב של הפוליטיקה הישראלית.
