באחרונה שמענו את דרשתו של הרב (כהשכלתו) הראשי (בתפקידו) של צה"ל, תא"ל (בדרגתו)
רפי פרץ על האיסלאם והר-הבית. דרשה מתנשאת ("אתה יודע מה? 90% מהערבים לא יודעים מה כתוב בקוראן. אני אומר לך את זה באחריות. אנחנו יודעים יותר טוב מהרבה מהם") מלומדת ("מה זה מסגד אל-אקצה, אתם יודעים? תעשו לי מקדש בקצה של מכה. של חצי האי ערב. כיפת הסלע זה לא בקצה") ובוטה ("ולכן אמרתי: זה רק לכבוד. אין לזה שום משמעות דתית לאיסלאם. הם עושים את זה בקצה של הר-הבית, אבל לאן הם משתחווים? למכה. האחוריים שלהם מופנים להר-הבית. אז מה הם עושים על הר-הבית").
אז ככה כבוד הרב: טעית, וחמור יותר הטעית את כל שומעיך, ובעיקר את תלמידך - לסטטיסטיקה שעשית בה שימוש לא נמצאו תימוכין ולו במאמר אחד בעולם; כיפת הסלע אינה מסגד; מתחם אל-אקצה (מתחם הר-הבית) הוא קדוש לאיסלאם כבר סמוך ללידתו, ועל כן, מיד עם כיבוש ירושלים על-ידי עומר בן אלח'טאב בשנת 637 הוא החל בבניית מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע. מאז, כמעט אלף וארבע מאות שנה המתחם הוא שלישי בחשיבותו לאיסלאם, אחרי מכה ומדינה.
ומה המקומות הקדושים ליהדות מיד אחרי ירושלים? כפי הנראה מערת המכפלה. כבוד הרב לא מפנה את האחוריים שלו לאברהם (ושרה), יצחק (ורבקה) ויעקב (ולאה) כל אימת שהוא מתפלל מדרום לירושלים? הרי פנינו לעיר בעת התפילה; וכיצד מתפלל כבוד הרב כאשר הוא נמצא בבית אל וחלקו האחורי מופנה ליוסף שבשכם? או קצת דרומה לשמואל שליד ירושלים? או שמא גבו מופנה לרחל עת שהוא מתפלל בדרום ירושלים? ומה על אליהו הנביא הזכור לטוב? ושמעון בר יוחאי? ושמעיה ואבטליון? האם עליהם, בתור משנים לקדושה, לסבול ממראה האחוריים של כבוד הרב, עת הוא מתפלל עם פניו לירושלים? ובכלל אחרי מאה ועשרים כפות רגלינו מופנות למקדש! שומו שמיים, שלושת אלפי שנות קבורה יהודית בארץ ישראל וכפות רגלי המתים מופנים לקודש הקודשים!
וצה"ל, באמצעות דוברו הנאמן, מה אומר? "הדברים הוצאו מהקשרם ואינם משקפים את עמדתו של הרב הצבאי הראשי. הרב מצר אם דבריו פגעו באוכלוסייה הערבית". ככה, סתם. הרב (אולי המטיף?) לא התנצל; הרב לא ננזף; הרב לא הועמד לדין על פגיעה ברגשות ציבור באף לא אחת מהעבירות הרלוונטיות בחוק העונשין: המרדה (העשוי לעורר איבה ומדנים בין חלקי האוכלוסייה); גזענות או למצער פגיעה באמונת חלק מהציבור (שדין העבריין שנת מאסר); הוא לא נחקר; היועץ המשפטי לממשלה - לא שמע; הפרקליט הצבאי הראשי - לא ראה.
עולם כמנהגו נוהג, בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה (כך כתוב, מחוץ להקשרם, בספר שופטים) על-אף מעמדו הציבורי הרם.
