אנחנו בורחים מהאמת

בשבוע שהתקשורת הממוסדת הסתערה על הנהלת הסינמטק בתל אביב, כי אפשרה הקרנת סרטים בנושא הנכבה ובטענה שהסינמטק נותן במה לשקר בדבר גירוש שלא היה. בדיוק באותו שבוע הופיע בתוכנית "עובדה", שר לשעבר בממשלת ישראל, רפי איתן, מרח חיוך הנאה וסיפוק על פני כל מסך הטלוויזיה וסיפר בגאווה שהיה גירוש של ערבים - אני, רפי איתן, "אחראי על גירוש הערבים מהנגב לעזה. וכשזה לא הלך" מספר לנו רפי איתן בהנאה - "פוצצנו בתים בקצה הכפר כדי להבהיל". במהלך השיחה חזר והדגיש, כי הוא גאה בכל מה שהוא עשה, ורק על דבר אחד הוא מצטער, "שלא גרשנו יותר, לא גרשנו את כולם". אנחנו בורחים מהתמודדות עם האמת, ששתי אוכלוסיות ילידות חיות ויחיו כאן בארץ הזו. אף לא אחת מהן יכולה ליטול על עצמה זכות לגרש את זולתה. אף לא אחת יכולה להרשות לעצמה להיות "עבד כי ימלוך" כלפי זולתה, כפי שמאשים "אחד העם" את בני העלייה הראשונה בביקורתו הנוקבת במאמרו "אמת מארץ ישראל". לצערי, גילויי "עבד כי ימלוך" לא הבליחו לרגע ממציאות אל מאמר ביקורתי של "אחד העם" בשנת 1891 בשלהי המאה ה-19, הם באו לידי ביטוי אלים גם במהלך מלחמה מיותרת בשנת 1967, שהמיטה עלינו אסון ונזקים פוליטיים ומוסריים, שלא נוטשים אותנו עד היום. אתייחס לתופעות מועטות של התנהלות תוך שררה והתנכלות לעם שחי כאן. לא מוצדק היה לגרש תושבים משלושה כפרים - עַמְווּאס (אֶמָאוּס), יאלוּ ובֵית נוּבָא ואת כל בתיהם לפוצץ ב-10.6.1967. לא הייתה כל הצדקה לגרש ממבואות קיבוץ הראל ונחשון בהרי יהודה את כל תושבי שלושת הכפרים הערבים ולהרוס כליל את בתיהם. זו נכבא אחרי נכבא. בעת כיבוש הגדה המערבית ב-1967 ברחו ממנה כרבע מיליון פלשתינים - זו הייתה בריחת אוכלוסין הגדולה ביותר בארץ ישראל בזמן כה קצר. הנטישה ההמונית של תושבים מגב ההר וכמעט מכל בקעת הירדן מאימת המלחמה לא הקנתה זכות לישראל ליישב במהירות את הבקעה בקיבוצים ובמושבים, כי מנהיגי "אחדות העבודה" ב"מערך", יגאל אלון בגיבוי של ישראל גלילי, רקמו עוד תוכנית של נכבא על נכבא. לפליטים שנסו כבר לא יתאפשר לחזור למושבים ולקיבוצים שהוקמו על אדמות כפריהם. אסור לנו לברוח מכאב שנצרב בלבו ובתודעתו של עם, שחי אתנו על אותה כברת ארץ אחת. אסור לנו להתעלם מכאבו של עם, שלאחר המלחמה בשנת 1948 נעלמו מנופי חייו למעלה מארבע מאות כפרים. רשויות המדינה אכלסו יהודים, רובם פליטי שואה מארצות אירופה ויהודים שנסו על נפשם מארצות ערב, ב-146.000 בתים שננטשו על-ידי פלשתינים, ילידי הארץ שנסו וגורשו מבתיהם במהלך שנת 1948. אינני בא לדרוש פתרון עוול שנגרם לפלשתיני, שנס או גורש מהעיר לוד במבצע "דני", בהחזרתו לביתו בלוד וגירוש אותו פליט שואה, שהמדינה יישבה אותו בביתו. אני בא לדרוש שלפחות נכיר בזכותם של הפלשתינים לתת ביטוי לכאבם ולא לצאת בהצהרות של חברי כנסת ושרי ממשלה, שיש לנקוט צעדים חמורים נגד כל מי שהעניק אכסניה לאלו, שביקשו לבטא כאב ולאלה שמבטאים הבנה לכאבם. אנחנו בורחים מאמת כאובה, שהתופעה האיומה שנקראת מלחמה יוצרת עוולות. גם אם אין ביכולתנו לתקן כל עוולה, עלינו להכיר בקיומן. עבורי ארץ ישראל היא מולדת לעם ישראל, אבל היא גם מולדת לתושביה הערבים החיים בה. אנחנו חייבים להפנים, שהפתרון טמון באימוץ הפשרות על-פי עקרונות של החלטה 242, ישראל תידרש להסכים לכך שתקום לצידה מדינה פלשתינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, והפלשתינים יידרשו לקלוט במדינתם את הפליטים שיבקשו לשוב.