ביום שישי שעבר (12.12.14) הובא למנוחת עולמים אליעזר אייזנשמידט, האיש שעליו נגזר לעבוד ב"זונדרקומנדו" ("הפלוגה המיוחדת"): פלוגת עבדים יהודים, שאולצו על-ידי הגרמנים לשרתם בתאי הגז ובמשרפות של הגדול במחנות ההשמדה, אושוויץ-בירקנאו.
אייזנשמידט, שהיה כמעט בן 95, נמנה עם 100-80 הניצולים האחרונים ששרדו את דיכוי מרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944, אסירים שלמעשה לא היו אמורים להיוותר בחיים, אילו היו הגרמנים מצליחים להגשים את תוכניותיהם, באשר כל מי שהיה "נושא סוד" נדון על ידם למוות אוטומטי ברגע בחירתו. מי שראה ושמע יותר מדי, צריך היה להיעלם מן המפה.
שנים רבות חיו הניצולים המעטים בצל הטראומה של אושוויץ, וסבלו מסיוטי לילה ומתדמית שלילית, למרות שהיו האומללים שבאומללים, מי שנאנסו לשמש פועלי מפעל המוות הגדול בעולם. הם, שלא רצחו אפילו יהודי אחד - את הרצח ביצעו הגרמנים תמיד, בלא יוצא מהכלל - אולצו להיות הפועלים השחורים של מפעל המוות, שחומר הגלם שלו היו בני אדם חיים, והמוצר היחיד שיוצר בו היה אפר אדם.
נותר לבדו בילדותו, בעיירה לונה שברוסיה הלבנה, בה חיו כמה אלפי יהודים, ליד עיר המחוז גרודנה, למד אליעזר בחדר, אחר כך עבר לבית ספר יהודי ומאוחר יותר למד מכונאות והנדסה בבית ספר מקצועי. לימודיו והכשרתו המקצועית ובעיקר כישרונותיו המכניים-הטכניים ילוו אותו כל ימי חייו. להוריו היה מפעל קטן לייצור משקאות קלים. בבית דיברו אידיש, פולנית, רוסית - ואפילו עברית. העברית שבפיו הייתה משובחת; הוא רכש אותה בנעוריו בפולין.
עד לפלישת הגרמנים לברית המועצות חיו היהודים בלונה בשקט ובבטחה יחסיים. הכל התמוטט לאחר 22 ביוני 1941. ב-9 בדצמבר 1942, אחרי כמה חודשים בגטו לונה ובמחנה המעבר קיילבסין, הגיעו אייזנשמידט, הוריו ושני אחיו אחרי מסע שנמשך שלושה ימים לרציף מחנה אושוויץ-בירקנאו. אליעזר עתיד להיות במחנה זמן ממושך, שיסתיים רק עם פינויו בינואר 1945. הוריו ואחיו הקטן יעקב נשלחו מיד בסלקציה למותם, ואילו הוא ואחיו אברהם הוכנסו למחנה. על אמת ידם השמאלית קועקעו המספרים 80764 ו-80765.
אליעזר נבחר כעבור יממה לעבוד בזונדרקומנדו, ואחיו אברהם נשלח לעבודת פרך. לאחר חמישה שבועות גווע אחיו מרעב וממחלות. אליעזר נותר בודד בעולם. הוא יישאר בפלוגה יותר משנתיים, מוקף יום-יום בגופות, באפר, במוות. הוא סיפר לי: "לעולם לא אשכח את המראה המזוויע הראשון: נפתחה דלת תא הגז, וגופת נערה מקופלת נפלה לעברי, כמעט שנפלה עלי. בהתחלה לא הבנתי שהבחורה העירומה מתה. איש לא הכין אותי לקראת המראה המחריד הזה. אבל תוך כמה שניות היה לי הדבר ברור. לפני כן לא ראיתי מת מימיי".
תחילה הוטל עליו לסחוב את גופות הנרצחים מה"בונקרים" - מתקני הרצח הפרימיטיביים שפעלו בבירקנאו עד החלפתם במבנים מודרניים יותר באביב 1943. את הגופות סחבו אליעזר וחבריו על גבי מריצות והשליכו אותן אל הבורות הגדולים שבקרבת "בונקר II", או "הבית הלבן". לאחר המעבר למבני הרצח II, III, IV ו-V החליטו אנשי הס"ס, שנזקקו לחשמלאי שיתקן את התקלות התכופות במבני הקרמטוריום, להטיל את התפקיד על אליעזר, שהיה בעל ניסיון מקצועי וידע בתחום זה.
אליעזר השתדל במשך כל תקופת עבודתו בזונדרקומנדו לשמור על צלם אנוש ולא להיכנע לתהליך הרובוטיזציה שאיים להשתלט על אנשי הפלוגה. חלק מהם לא עמדו בלחץ הקשה מנשוא, בסביבה שכולה מוות נטו, יומם ולילה, בלא מפלט, ונעשו ל"מכונות אנושיות", אפאתיים, קהי-חושים, אדישים לעצמם ולסביבתם.
כבוד לגופה כדוגמה להישארותו אדם אנושי ורגיש מספר אליעזר, שבאחד הימים זיהה בין הגופות שהיה עליו להשליך לכבשן הבוער את גופתה של רחל, בת דודתו, שהגיעה באחד הטרנספורטים. "כדי לשמור על טהרתה, לקחתי דלי מים, שפכתי על גופתה כדי לנקותה מהחול והלכלוך שבאולם הכבשנים, והעמסתי אותה נקייה עד כמה שאפשר על עגלת המתים. ניסיתי אפילו שם, בגיהינום בו עבדתי, לשמור על כבוד המתים".
אליעזר ידע היטב, כחבריו, שימיהם של עבדי המשרפות ספורים, וכי הם חיים על זמן שאול. הגרמנים נהגו להוציא כמה מאות מהם להורג מדי פעם בפעם, ולגייס לפלוגה מיידית עבדים יהודים חדשים. מטרתם הייתה שאיש מעבדים אלה, שראו את הפשע לכל פרטיו, לא יישאר בחיים, כדי שלא להותיר עדי ראייה.
אליעזר הגיע למסקנה, כי אין מנוס מהמשך העבודה בזונדרקומנדו, משום שרק התאבדות יכלה לחלץ אותו מפלוגה זו, אך הוא קיווה למרות הכל לשרוד, השתוקק לחיות, חלם להיות אדם חופשי. התאבדות הייתה פתרון של ייאוש, שאינו מביא עימו יתרון לאיש.
הוכחה נוספת לכך, שאנשי הפלוגה ברובם לא איבדו את צלם האנוש שלהם, נעוצה בעובדה שהם הגו, תכננו וביצעו את המרד המזוין היחיד בתולדות אושוויץ: בחצר משרפה IV בשבת, 7 באוקטובר 1944. אליעזר היה שותף להכנות. בהיותו בעל ידע טכני-הנדסי, הטיל עליו מטה המורדים לייצר רימוני יד מאולתרים, באמצעות חומר נפץ שהושם בקופסאות שימורים משומשות.
אליעזר ניצל ביום המרד, בו נפלו 451 מחבריו. עם פינוי מחנה אושוויץ בלילה שבין 17 ל-18 בינואר 1945, נמנה עם אלפי האסירים שיצאו לצעדת המוות. אינסטינקט החיים הורה לו להימלט באמצע הצעידה, שעמדה להכריעו. הגרמנים ירו לעברו ופצעוהו ברגלו; מפציעה זו סבל קשות עד יומו האחרון.
מרצה קבוע הוא מצא מחסה אצל משפחת איכרים פולנית, משפחת טנדרה. שלושה שבועות שהה במחיצתם של פולנים אצילי נפש אלה, שזכו לקבל מידי "יד ושם" את אות חסידי אומות העולם. אליעזר לא שכח את מציליו: הוא דאג לשוחח איתם לעיתים קרובות טלפונית, להתכתב איתם, לשלוח להם מתנות יקרות-ערך ולהיפגש עימם בבואו לפולין. כשמתו המצילים, הקפיד לשמור על קשר עם צאצאיהם.
בדצמבר 1945 עלה אליעזר לארץ יחד עם רעייתו הטרייה, יהודית, ילידת העיירה וולברום שבפולין, אף היא ניצולת השואה. לזוג שני ילדים ושבעה נכדים. לדאבון הלב נהרג אחד מנכדיהם בעת שירותו הצבאי, ואסון זה שבר את ליבו של אליעזר. הוא לא התאושש מאבלו על מות נכדו עד למותו.
חיוניות, שמחת חיים וחריצות אפיינו את אליעזר אייזנשמידט כל חייו. הוא עבד עד הגיעו לגיל 94, תחילה במסגרייה הפרטית שהקים בנחלת יצחק ולאחר גיל הפרישה - כמכונאי במפעלי ד"ר פישר בבני ברק.
אליעזר ביקש להיות שותף פעיל להפצת סיפורם של אנשי הפלוגה, אסירים יהודים שביצעו את התפקיד הנורא מכל שהוטל אי-פעם על בן-אנוש: לשרת את הגרמנים הרוצחים באתר המוות שהקימו. לכן הרבה להרצות בבתי ספר, במכוני מחקר, באוניברסיטאות וליווה מסעות חיילים לפולין. במכון "שם עולם" הרצה באופן קבוע בפני קבוצות המחנכים המכשירות עצמן להדריך בפולין.
בשנת 1986 הכרתיו, עם תחילת מחקרי על הזונדרקומנדו. התיידדנו ונהגנו להיפגש בתכיפות. עובדת היות שכן קרוב בעירי גבעתיים, הקלה על תכיפות המפגשים. מדי פגישה חזרנו ושוחחנו על קורותיו באושוויץ ותמיד העשיר אותי אליעזר במידע חדש, שעדיין לא הספיק לספר. צברתי אלפי שעות אליעזר אייזנשמידט. הייתי מוכן להקשיב לו עוד אלפי שעות נוספות. הסוד השלם של עבודתו בתאי הגז ובמשרפות של אושוויץ-בירקנאו יישאר בבחינת נעלם. נותרו בי שאלות אין-ספור שהתכוונתי לשאול את אליעזר, אך הוא נטל את התשובות אלי קבר.
ב-27 בינואר 2015 היינו אמורים לנסוע יחד לאירועים לציון 70 שנה לשחרור מחנה אושוויץ. אליעזר היה נחוש לנסוע לאושוויץ ובחר בי כמלווהו. הוא היה נרגש במיוחד לקראת המסע. הוא ראה בביקור מעין סגירת מעגל. מה חבל שלא זכה לכך. את אושוויץ יראה מעתה אליעזר אייזנשמידט מלמעלה, ממרומי השחקים. יהי זכרו ברוך.
