מצעה הרעיוני של מפלגה, או דמותו של מי שעומד בראשה, הם אלה שיעמדו, ככל הנראה, לנגד עיני הבוחר המצוי, בטרם יטיל את הפתק לקלפי. הכל, כמובן, על-פי המצע והאיש, על סמך הציווי של "ראה וקדש". במרבית המקרים לא נשקף שום סיכוי שה"אישיו" מחד וה"איש" מאידך הם שימריצו אותו בו-זמנית.
כך, למשל, סביר להניח שהשיקול המכריע להצבעתם של בוחרי הליכוד, העבודה ומרץ, יהיה בזכות מצעה הרעיוני של מפלגתם האמור לדבר אליהם. הדברים מתייחסים לשלוש מפלגות ותיקות, שאחת מהן נאמנה לימין, השנייה למרכז, והשלישית לשמאל, כשמצען אינו סוטה מן הישורת הברורה והדוגמטית שלהן. בוחריהן של מפלגות אלה יתרשמו יותר מן המצע מאשר מדיוקנאות מנהיגיהן -
בנימין נתניהו, בוז'י הרצוג,
ציפי לבני ו
זהבה גלאון, שמה לעשות - לא ניחנו בקסם האישי הדרוש ובדיוקן המנהיגותי המתבקש, והמאופיין כל כך כבעל השפעה סמכותית.
מורי-דרך שונים בתכלית הדברים באשר למפלגות
הבית היהודי, כולנו,
יש עתיד,
ישראל ביתנו ושס. מצביעי מפלגות אלה יטילו, קרוב לודאי, את הפתק לקלפי על-פי דיוקן המנהיג שעומד בראשן. מסתבר כי
נפתלי בנט,
משה כחלון,
יאיר לפיד,
אביגדור ליברמן ו
אריה דרעי ניחנו בכריזמה אישית, ונתפסים כמנהיגים בעלי סמכות, שיש בה כדי להאציל ולהשפיע על הבוחרים שלהם להצביע עבורם, הרבה מעבר להצבעה עבור מצע מעורפל ומטושטש של מפלגה, שלא תמיד מדבר אליהם, ושנשרך לו הרחק מאחור.
עם זאת ראוי לציין שחרף כיכובם כמנהיגים כריזמטיים - אין ביכולתם של כוכבים אלה להגיע למעמדם האצילי והמרומם של שלושה ראשי-רשימות מן העבר:
דוד בן-גוריון, מנחם בגין ו
יצחק רבין, שהטביעו יותר מכל ראש-מפלגה אחר את חותמם על המדינה. חלפה, מן הסתם, באחת גדולתם, וככל הנראה גם בלי שוב. ייחודם הוא היותם מורי-דרך, שזכו לעצב לא רק את דורם שלהם, אלא גם את פני הדורות הבאים. לעומתם, יש לזכור, הצטיירו כל ראשי המפלגות האחרים כעסקני-ציבור אפורים, שלא הותירו אחריהם רישום מיוחד על שר ההיסטוריה.
