ברנע כפילוסוף דמיקולו

ברנע¹ שייך כנראה לאותם עיתונאים, שכאשר הש.. עולה להם לראש, הם שוכחים שהם עיתונאים ומתימרים להיות "הוגי דעות" ו"מעצבי חשיבה" - אז הם לא; וזה גם אינו תפקידם. תפקידם להביא לידיעת הציבור מידע, מידע אמין ובדוק, ואפשר שיצרפו אליו גם חוות דעת או פרשנות שלהם לאותו מידע, בקונטקסט כזה או אחר. ברנע הוא גם עיתונאי ותיק, בעל "מקום של כבוד" בכותל המזרח של ידיעות אחרונות ולפעמים גם באמצעי תקשורת אחרים, אבל אני מתרשם שלרוב מקום הכבוד נובע מהותק, מהקשרים ומתוכנן של הפרשנויות, הרבה יותר מאשר מאיכות המידע, טיב התאור ועומק הניתוח. רכילות, מאידך-גיסא, ניצבת במקום גבוה בסולם הרייטינג העיתונאי שלו. הפעם, במסגרת המקיפה של כמה מאות מילים, הוא מנסה לנתח את השווה והשונה בין יהודים לישראלים, בין מדינה יהודית למדינת-ישראל, בין יהודים של כאן ליהודים של שם, בין גלותיים לשורשיים, בין מגשימים למתחזים ובין יהודים לשונאי יהודים ויהדות. את כל אלה הוא מנסה לדחוס למספר משפטים בקורתיים, שעיקרם הגנה מטעם "הישראלים" על קדושת מגילת העצמאות, כנגד מי שסבורים שהמגילה - שכבודה במקומה מונח - אינה תחליף לחקיקת-יסוד, שמגדירה בחוק חוקתי את מעמדה ומהותה של מדינת היהודים בארץ-ישראל. ברנע מתגייס כאן לעזרתם של שמאלני ישראל, של הדמוקרטים הפוסט-מודרניים שלה ושל הפרשנים הפוחדים מאפשרות שמישהו יבין שמדינת לאום של העם היהודי אינה יכולה להיות שום דבר אחר מלבד מדינה יהודית. ואם היא איננה מדינה יהודית, אזי היא מדינת כל אזרחיה, וזו בוודאי אינה ציונות ומעולם לא הייתה מטרת-יסוד של הציונות. מדינת ישראל כמימוש זכותו של העם היהודי למדינת לאום ריבונית משלו, קמה דווקא כאן בארץ-ישראל, משום שאין להפריד - ואף אדם בעל שכל ישר והבנה אלמנטרית של מהות היהדות, אינו יכול לטעון אחרת - בין תורת ישראל, לאום יהודי ומולדת יהודית בארץ-ישראל. העובדה שהערבים מנסים לכפור בכך, אינה משנה את יסודות הבריאה, כשם שהכנסיה לא הצליחה לכפות על העולם הנוצרי תובנה מגוחכת לפיה השמש סובבת סביב כדור הארץ... אין בין עובדות אלה לבין זרמים ביהדות ולא כלום, כשם שאין כפירה בעיקר בעובדה שהנצרות מכירה בקתולים, פרוטסטנטים, לותרנים ואחרים והאיסלאם מכיר בסונים, שיעים, ווהבים ועוד. בקיומם של זרמים ופרשנויות תאולוגיות קיים דימיון בין הדתות המונותאיסטיות הראשיות, אבל היהדות, שהיא גם מקור כולן, במהותה איננה רק דת, גם אם עוצבו שורשיה הלאומיים וזיקתה הטריטוריאלית מיסודותיה ובאמצעותה. מי שאימצו חלקים מהדת היהודית לצרכיהם, לא העמיקו להבין את מלוא משמעותה ומהותה. ומתוך חוסר הבנה או שלילה פוליטית מכוונת מנסים לגרוס אחרת. מה טעם רואים ה"ברנעים" לסייע להם בכך - להם הפתרונים... בנסיונו לגונן על הדמוקרטיה כחזות הקידמה, שוכח ברנע לעשות שעורי בית ולהבין שמרבית עקרונות-היסוד של הדמוקרטיה והסוציאליזם מצויים ביהדות, ולעיתים אף בנוסח מתקדם הרבה יותר, ובמקום שהם אינם מצויים בה, יש לכך לעיתים מזומנות סיבות מצויינות. גם בעבר וגם כיום מידת האדיקות בה נשמר קיום המצוות והמינהגים בכל הדתות האמוניות ובכל "הדתות" האידיאולוגיות מעשה ידי אדם, שונה ממקום למקום, מזרם לזרם ומעדה לעדה. לא האדיקות היא שקובעת את הזהות היסודית של עדה כזו או אחרת. בן-גוריון החליט לקרוא למדינת היהודים ישראל ולא יהודה, לא מפני שחשש שלאזרחיה יקראו יהודים, אלא שחשש מפני פרשנות נוסח ברנע, שבה אם יקראו אזרחיה יהודים והמדינה תקרא יהודה, יהיו מי שיחשבו שהכוונה היא לירושלים והסביבה הקרובה לה וינסו לממש זאת, בדומה לברנע ושותפיו למחשבה, גם מימוש פוליטי. בן-גוריון בניגוד לברנע ושותפיו, ראה למרחק רב בהרבה משלהם והבין שתוכנית החלוקה אינה פתרון סביר לחידוש הקיום היהודי, והשלכות 2000 שנות גלות ונוכחות זרים בארץ-ישראל אינם עובדות שנכון להתעלם מהם. ועם זאת, כולם יטיבו להסתדר עם שם שגלום בו העם היהודי, אבל עצם העובדה של היות ישראל יהודית אינה מנקרת את עיניהם יום-יום ושעה שעה . ואעל-פי שבן גוריון לא הסמיך אותי לייצגו, אני רואה צורך לומר שלהערכתי, מתוך מעקב אחר שאר מעשיו בבניין הארץ, בכיבוש הארץ ובעיצוב הממשל והמשטר בה, בוודאי לא הרעיונות המוזרים והשטחיים של ברנע היו נר לרגליו. מלחמתם של ברנע, לבני, לפיד ואפילו הנשיא לשעבר פרס והנשיא הנוכחי ריבלין בחוק הלאום, היא מלחמה פוליטית ולא מלחמה על ערכים. היא מלחמה בנתניהו האיש ובהגמוניה של הימין הוא כיום שהוא כיום שומר הסף העיקרי שלה. מלחמה זו הם מנהלים בשמם של גורמים מדיניים חיצוניים ולמענם של אינטרסים מקומיים, שבינם לבין טובתו של העם היהודי, צרכיו ושאיפותיו, המרחק גדול ורב. הם מנהלים מלחמה זו מתוך חשש מופרך מלכתחילה מפני אפשרות "התחרדותה" של מדינת-ישראל. ולצורך מאבק זה הם מגייסים את ערביי ישראל ואת היהודים המתבוללים של ארה"ב ואירופה המערבית. זו כמעט מלחמת תרבויות, והמדאיג ומטריד במלחמתם זו הוא שאין להם גבולות בה והם מוכנים לשפוך את המים עם התינוק. לדידם עדיפה "מדינת כל אזרחיה" בשם "החזון הדמוקרטי" המעוות של הפוסט-מודרניזם, על מדינה שיש בה "יותר מדי יהדות או סממנים יהודיים", ולשם כך הם מגייסים את "הצדק" הנפגע לכאורה של אזרחי ישראל הערבים. ובמקום שהערבים יכירו תודה למדינת היהודים שקבלה אותם אל חיקה והעניקה להם זכויות אזרח אישיות מלאות, הם מבקשים באיוולתם, בעזרת המיליטנטיות הערבית, לגזול את הזכות למדינת לאום מיהודי ישראל ויהודי העולם גם יחד. ההתנהלות הנ"ל מזכירה את המאבק התרבותי המתנהל בת"א על סגירת עסקים בשבת, כשת"א, מוקד "החילוניות הדווקאית", והסימולציה הטובה ביותר להתנכרות ליהדות של גלות ניו-יורק ולוס-אנג'לס, מבקשת להיות בכך לסמן ימני של הכרעה אנטי-יהודית בתוך מדינת היהודים. אני מקווה שבסופו של דבר ירושלים תנצח ולא ת"א, משום שמבחינה אידאית, היסטורית ותרבותית ירושלים היא הליבה האמיתית של מדינת הלאום היהודי ולא ת"א. עם זאת, לכשנשכיל למזג ולאזן בין השתיים - כמאמרו המונומנטלי של אחד-העם, לקיים חיקוי תחרות ולא חיקוי מתוך התבטלות - יהיה בידינו תמהיל שהוא גם יהודי וגם מודרני, ומייצג את הישראליות הנכונה - שילוב הרמוני בין השניים. במסכת זו, חוק הלאום הוא נדבך חשוב בהבטחת האינטרס הלאומי היהודי ולכן מחויב המציאות. לאחר שתסתיים הפוליטיקה השטחית והאינטרסנטית הצרה סביבו, יקבלו אותו כולם וישלימו עימו גם מי שהיו להם אולי ציפיות אחרות לגבי מדינת-ישראל. ההחלטה על אופייה של המדינה היא החלטה לאומית קולקטיבית; ההחלטה כיצד לנהוג מול ההחלטות הקולקטיביות המכוונות לתת צביון נכון למדינת היהודים, היא החלטה אישית של כל אזרח ואזרח, ומי שלא ימצא בנתונים אלה את מקומו כאן, חופשי לעזוב. בכל מקרה, לא המיעוט צריך לעצב את החלטות הרוב אלא להפך, אפילו בדמוקרטיה ובמיוחד בדמוקרטיה שאינה חותרת להתאבדות קולקטיבית מבחינה זהותה. בבואם של אזרחי ישראל להצביע בבחירות הקרובות, טוב יעשו אם יניחו בצד את השיקולים הפרסונליים המשלהבים את הדימיון בדרך כלל ללא הצדקה, ויעמיקו לתהות על השאלות העקרוניות, שתוצאות הבחירות עשויות לקבוע בהן מסמרות לדורות. להכרעות בשאלת אופייה, גבולותיה, מצבה הביטחוני ואופייה הלאומי של ישראל יש חשיבות העולה עשרות מונים על השאלה אם הקוטג' שלנו יעלה חצי שקל יותר או פחות, ובאיזה תאריך בדיוק תפתר בעיית מחירי הדירות ויוקר המחיה. בשאלות הראשונות הקביעות הן עקרוניות, ותדיר בלתי הפיכות, ובאחרונות הן מיצגות תהליכים שמשכם בכל מקרה הוא מספר שנים. דומה ש"כוכבנים" חדשים ככחלון באים בעיקר לסבר את האוזן, בעוד המאבק האמיתי הוא על ראשות הנהגת המדינה ועל השאלות הגדולות באמת. גם ה"ברנעים" מכוונים לטווח הקצר, משום שכאן ההכרעות באות מהבטן ומהשאלה "על מי אני כועס היום יותר?...". ואילו בשאלות הגדולות, בסיס ההכרעה הוא "מי מתאים יותר לעמוד בראש המדינה לעת הזו ולהובילה לעתיד?"