1. בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (להלן: הצעת החוק), הוצאו דיני הסיכול מפרק התרופות ונקבעו בתוך פרק החוזים (ראה סעיפים 136-130 להצעת החוק). הצעת החוק רואה חוזה שסוכל כחוזה שפקע, ולא כחוזה שהופר.
2. ראה
ברק מדינה, "סיכול חוזה", חוזים, כרך ג (
דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים), ירושלים תשס"ד, עמ' 442 ואילך.
3. ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ, פ"ד לח(1) 309.
4. ת"א (ת"א) 651/92 בלוק אמריקה בע"מ נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ (לא פורסם).
5. ע״א 291/82 פישברג נ׳ דים, פ״ד לט(2) 625.
6. ע"א 421/74 שגן נ' מדר, פ"ד כט(1) 441; ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' אברהם, פ"ד לט(2) 490.
7. מיגל דויטש, פרשנות הקודקס האזרחי, ישראל תשס"ה, עמ' 446.
8. ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 517.
9. לביקורת על ההסדר הקיים, ראה גם גבריאלה שלֵו, דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, ירושלים תשס"ה, עמ' 626. ראוי לציין שסעיף 131 להצעת החוק, לעיל, הערה 1, מבקש לשנות את ההסדר הקיים: "התרחש אירוע מסכל והסיכון להתרחשות אירוע כאמור ולתוצאותיו אינו מוטל על מי שחיוביו סוכלו - יפקע החוזה במועד התרחשותו של האירוע המסכל". וראה דברי ההסבר לסעיף: "ההסדר החדש המוצע של סיכול חוזה ממיר את מבחן הצפיות במבחן הסיכון", אלא שנעדרו מן ההצעה מבחנים שבית המשפט יקבע על פיהם על מי ראוי להטיל את הסיכון.
10. השווה ביתר הרחבה
אברהם שיינפלד, חוק לישראל, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיף 18 (בהכנה).
11. חומר רב אסף בעניין זה שילם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, תל אביב תשכ"ט, עמ' 779-721, אך דרכי להלן שונה מדרכו. על סיכול של חוזה שכירות נכסים, ראה בהרחבה מ' ויגודה, חוק לישראל, שכירות ושאילה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 354-279.
12. בבא מציעא עז ע"א-ע"ב.
13. שם, ד"ה נותן לו שכרו.
14. וכך פסק הרמ"א, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ה, בעניין מלמד שחלה.
15. כך מעירים האחרונים. ראה: סמ"ע, סימן שלה, ס"ק ט; נתיבות המשפט, סימן שלג, ס"ק ט; שם סימן שלה, ס"ק ג. וראה להלן, ליד ציון הערה 22, שסייג זה אינו חל כשמניעת העבודה היא מחמת אונס של המעסיק.
16. ש"ך, חו"מ, סימן כא, ס"ק ג.
17. בבא מציעא עו ע"ב - עז ע"א.
18. ואכן רוב הראשונים מגדירים מקרים אלה כאונס של המעסיק. ראה: תוספות, בבא מציעא עט ע"א, ד"ה אלא ("היכא דהשוכר אנוס, דאתא מיטרא, דאין צריך להשקותה..."); רא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן יא ("משמע דכל אונסא שאירע לבעל הבית, שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים..."); חידושי הרשב"א, בבא מציעא עו ע"ב, ד"ה כללא ("ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס"). והשווה רבנו חננאל (מובא בשיטה מקובצת, בבא מציעא עח ע"א, ד"ה וזה לשון גליון תוספות), המגדיר את המקרים כאונס של הפועל. עוד השווה להלן, הערה 30.
19. לכאורה, הוא הדין גם בפועל שחלה או מת לו מת, שאם ידע מראש שכך עלול לקרות, ולא גילה את אוזן מעסיקו, שלא היה מודע לזה, דינו כדין פועל המפר את חוזה העבודה בזדון, והמעסיק יכול לתבוע ממנו פיצויים ב"דבר האבד". ותמוה הוא שלא העירו הפוסקים על עניין חשוב זה.
20. נתיבות המשפט, סימן שלה, ס"ק ג. וראה ברוך כהנא, חוק לישראל, שומרים, ירושלים תשנ"ט, עמ' 331. וראה שם, הערות ומילואים, שהביא פוסקים רבים הנוקטים כך. אבל ראה להלן, הערה 24.
21. ראה רמב"ם, הלכות שכירות, פרק א, הלכה ב.
22. השווה לעיל, ליד ציון הערה 15.
23. במקרה אחר, אם הפועל היה מעוניין לקבל שכר על-אף אונסו של המעסיק, היה צריך להתנות על כך מראש. ואף כשהמעסיק היה יכול לצפות את האירוע המסכל (כגון ירידת הגשמים), כל זמן שגם הפועל היה יכול לצפותו ולהתנות עליו, אין לשלול מן המעסיק את טענת הסיכול.
24. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן צ (מובא בבית יוסף, חו"מ, סימן שלג, סעיף ה). לדברינו כאן, השווה כהנא, לעיל, הערה 20, שזיהה, לדעתי שלא בצדק, את שיטת מהר"ם מרוטנבורג עם שיטת שאר הפוסקים השוללים משומר שכר את מלוא שכרו.
25. יסוד חילוקי הדעות בהבנת סוגיית התלמוד בבבא מציעא נח ע"א, בעניין בני עיר ששלחו את כספי מחצית השקל למקדש, ונשדד השליח על-ידי ליסטים מזוינים. התלמוד קובע שהשליח אינו מפסיד את שכרו, והשאלה היא: האם הכוונה שמגיע לו שכר מלא (כך הבין מהר"ם)? או שמא אינו מפסיד את שכרו עד אירוע השוד (כך הבינו "נתיבות המשפט" וסיעתו)?
26. שו"ת בני אהרן, סימן ל (בעניין שוחט שנעדר מן העבודה שבוע ימים עקב איומים של גויים, אם לא ילשין על חבר בקהילה, ופסק לשלם לו את שכרו גם עבור ימי היעדרותו).
27. מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן ח.
28. אומנם שוד מזוין צפוי לא פחות מנהר המפסיק לזרום, אבל מאחר שידוע ששומר שכר פטור באונס, חובת ההתניה על המעסיק, אם הוא מבקש לשלול מן השומר את שכרו בקרות אונס.
29. נראה שכן יש להבין את דברי רש"י (בבא מציעא עו ע"ב, ד"ה לא הוה יהבינא כלל) בעניין פועלים שנשכרו לעדור שדה ומצאו את השדה לחה ואינה ראויה לעידור: "דמזלייהו גרם, ואינהו נמי הוה להו לאסוקי אדעתייהו שלא [צ"ל: שמא] ימצאו שדה לחה [=ההפסד שלהם שכן גם הם היו צריכים להעלות על הדעת שמא ימצאו שדה לחה (ועליהם היה להתנות שאף על-פי כן יקבלו שכרם)]". וראה להלן, ליד ציון הערה 35, לשאלה מדוע מושת נטל ההתניה על הפועל. והשווה הרב יועזר אריאל, "פיגורים בביצוע חוזים כתוצאה מה'סגר'", תורת המשפט, קריית-ארבע תשנ"ז, עמ' 55-27, בעמ' 38-36, שהסביר בדרך אחרת את טענת "מזלך גרם".
30. והשווה חידושי ר' עקיבא איגר, בבא מציעא עט ע"א, ד"ה תד"ה אלא בספינה סתם וכו'. הוא מצמצם עוד יותר את הפטור של המעסיק. לדעתו, מוטל על הפועל להתנות עם המעסיק שיקבל את שכרו אף אם תימנע ממנו מסירת העבודה, רק אם יקרה כן עקב אירוע שכיח (כמו ירידת גשם). לעומת זאת, אם האירוע המונע את המעסיק מלמסור את העבודה לפועל אינו שכיח (אף שניתן היה לצפותו), על המעסיק לשאת בסיכון. וזה לשונו: "באונס גמור [אירוע מסכל שאינו שכיח], יש לומר דאם אירע אונס בשל בעל הבית, ופועל מצי אמר הא קאמינא, הוי פסידא דהבעל הבית". ר' עקיבא איגר מסיק כן, משום שלדעתו המקרים שהתלמוד מטיל בהם את הסיכון לאבדן השכר על הפועל אף על-פי שהאונס של המעסיק, הם רק בירידת גשם (המונע את חרישת השדה או את השקייתה), שהוא אונס שכיח, ולכן עליו לשאת בסיכון, משום שהיה חייב להתנות. אומנם במקרה של פועל שנשכר להשקות שדה, ופסק הנהר שמשקים אותה ממנו, נקבע בתלמוד שהסיכון רובץ על הפועל אף בש"לא עביד דפסיק", כלומר גם באונס שאינו שכיח. אולם הוא מעיר: "שאני התם, שאירע אונס בשל פועל, ובעה"ב מצי אמר הא קאמינא". כלומר, לדעתו יש לסווג מקרה זה כאונס של הפועל (שאינו מסוגל להשקות את השדה) ולא כאונס של המעסיק, ומאחר שהפועל הוא שמנוע מלקיים את חיובו, עליו לשאת בסיכון לאבדן שכרו אף באונס לא שכיח, כדין פועל שחלה או מת לו מת. והשווה לעיל, הערה 18.
31. לדעת ר' עקיבא איגר, לעיל, הערה 30, הוא הדין אף אם ניתן היה לצפות את האונס, ובלבד שאינו אונס שכיח.
32. ראה בין השאר בבא מציעא י ע"א.
33. ראה רש"י לעיל, ליד ציון הערה 13, המדבר על "קנס".
34. ראה חזון איש, בבא קמא, סימן כג, אות לו: "שכר זה הוא שכר פועל ממש, ולא גרמי [כלומר לא פיצוי נזיקי]". חזון איש מסיק מזה בין השאר שעל תשלום זה חלים איסורי הלנת שכר.
35. לשאלה זו אין מקום לשיטת "נתיבות המשפט". ראה לעיל, הערה 23.
36. להתניה מעין זו, ראה: שו"ת הריב"ש, סימן קעה; תשב"ץ, חלק א, סימן סד.
37. חידושי הר"ן, בבא מציעא עו ע"ב, ד"ה שם איסיירא. וראה גם נימוקי יוסף, שם מו ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה פסידא דפועלים. וראה הרב יועזר אריאל, לעיל, הערה 29, עמ' 39-38, הנוקט גישה דומה לזו שאני מציע.
38. רא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן ג.
39. לפירוש אחר בהבנת הרא"ש, השווה הרב צבי יהודה בן יעקב, "תשלום לגן ילדים ששבת בזמן מלחמה", תחומין (תשנ"א) יב, עמ' 218-200, בעמ' 202 [=הנ"ל, משפטיך ליעקב, חלק א, סימן יא].
40. כך קבע הרא"ש בעצמו, ראה לעיל, הערה 18.
41. לשיטת מהר"ם מרוטנבורג, כך הוא, ובלבד שהאירוע לא היה בלתי צפוי לגמרי. לשיטת נתיבות המשפט, כך הוא גם אם האירוע היה בלתי צפוי לגמרי.