אובדן אמון

בתחילת השבוע חשפנו את פסק דינה של שופטת בית משפט השלום בירושלים, אנה שניידר, בתביעת דיבה שהגישו 12 רבנים המזוהים עם הימין נגד מכללת שנקר ואחד מבוגריה. שניידר קבעה, כי הדבקת שמותיהם של הרבנים לכרוז בדיוני הקורא לרצח מי שאינו הולך בדרך ההלכה, היא לשון הרע. אבל היא פסקה לכל רב פיצוי סמלי של 180 שקל, בנימוק שלא הוכיחו נזק. נגיד בלשון עדינה: זהו נימוק בעייתי ביותר. התביעה הוגשה מלכתחילה במסלול של ללא הוכחת נזק, כפי שמאפשר חוק לשון הרע, אז מה שניידר רוצה? שיוכיחו את הנזק שהם לא טענו שנגרם להם? הפיצוי המגוחך הזה הזכיר לי – להבדיל אלף אלפי הבדלות – את משפט הדיבה הידוע של רופא האס-אס ולדיסלב דרינג נגד הסופר ליאון יוריס, בו קיבל דרינג פיצוי של חצי פני. פיצוי סמלי כזה אומר למעשה: מה שייחסו לך היה נכון עובדתית, אבל הייתה בעיה משפטית. מה שיותר מטריד הוא, התגובה האינסטינקטיבית – לא רק שלי – שאם לא היה מדובר ברבנים מן הימין, הפיצוי היה גבוה בהרבה. אפילו אם זה לא נכון, עצם המחשבה מלמדת על אובדן אמון בבתי המשפט וחשש שמא פסיקותיהם מוטות משיקולים פוליטיים. זה מצב מסוכן מאוד, וראוי שכל הנוגעים בדבר יחשבו כיצד מתקנים אותו.

אני בכלל לא בטוח שהמשיח יבוא על חמור בשערי ירושלים. יש סיכוי לא רע שהוא יצוץ בכנסת, בליל ספירת הקולות באולמה של ועדת הבחירות המרכזית. זה לפחות הרושם שנוצר מזה כמה וכמה מערכות בחירות, כאשר בכל פעם הציבור נוהה אחרי מי שמתיימר להיות משיח – ובסוף מתברר שהוא חמור. אלו היו, בין היתר, הגמלאים ויוסף לפיד ויאיר לפיד, ועכשיו משה כחלון רוכב על אותו גל. הרשימות הללו בדרך כלל מקבלות סביב עשרה מנדטים (בממוצע; לגמלאים היו שישה, יש עתיד זכתה ב-19, צומת של רפאל איתן – בשבעה), לא מצליחות לשחזר את ההישג בבחירות הבאות ולעיתים גם אינן שורדות יותר מאשר קדנציה אחת. אז למה הבוחר הישראלי ממשיך לתת את קולו למשיח התורן? – משום שהוא מאבד אמון בפוליטיקאים ובמפלגות. זוהי כמובן גם הסיבה לשיעור ההצבעה ההולך ויורד, כאשר כשליש מהישראלים בכלל לא טורחים להגיע לקלפי. כאשר מאבדים אמון בנציגי הדמוקרטיה, לא ארוכה הדרך לאובדן אמון בדמוקרטיה עצמה, וזה מה שבאמת צריך להדיר שינה מעינינו. אז נכון, רבים מהפוליטיקאים שלנו הם שקרנים (כמו בנימין נתניהו), חסרי יושרה (למשל ציפי לבני) או סתם עבריינים (דוגמת אריה דרעי). אבל הפתרון איננו להרוס את השיטה, אלא לפלוט ממנה את מי שאינם ראויים. משימה קשה, לכל הדעות, אך לא בלתי אפשרית, ובעיקר – חיונית מאין כמותה.

יש הרבה סיבות לאובדן האמון הציבורי במשטרה, ואני מבקש להצביע דווקא על אירוע קטן ושולי כדוגמה מייצגת. בשבוע שעבר אירחה מכבי תל אביב באצטדיון בחיפה את בית"ר ירושלים. מאות שוטרים וסדרנים הופקדו על הסדר והביטחון, ובכל זאת אדם חמוש באקדח הצליח להיכנס לאצטדיון ולהגיע עד לתא הכבוד – שם לכד אותו מנכ"ל האצטדיון, אילן פוקס. הבנתם? 30,000 איש ביציעים, אירוע ידוע מראש, טבעת אבטחה הדוקה – ולא צריך לתת תרחישים של "מה היה קורה אם", כי דומה שהם מובנים מאליהם. אם את זה המשטרה לא מסוגלת למנוע – אי-אפשר כנראה לסמוך עליה בשום דבר.

כמו בנושא המשטרה, גם בסוגיית תקציב הביטחון יש לעיתים אירועים שוליים-לכאורה המצדיקים את אובדן האמון, במקרה הזה – במי שטוענים שאין שום אפשרות לקצץ בו בלי לסכן את חיי אזרחי ישראל וחייליה. המקרה הנוכחי הוא שכרם של קציני רפואה בכירים בצה"ל. העיתון ישראל היום חשף השבוע, כי קצינים אלו – בדרגות תת-אלוף, אלוף-משנה וסגן-אלוף – משתכרים כ-70,000 שקל בחודש. זהו השכר השני בגובהו בצה"ל, רק אחרי זה של הרמטכ"ל, והוא גבוה משל קצינים בדרגת אלוף. חשוב להדגיש, כי לא מדובר במי שמשרתים בשטח ואפילו לא במי שמטפלים במו ידיהם בפצועים, אלא בקציני מנהלה ופיקוד. אז למה הם מקבלים כאלו סכומים? דובר צה"ל הסביר, שהשכר מביא לידי ביטוי את השירות הארוך ומתייחס גם למקבילים מחוץ לצבא. ההסבר הזה לא מחזיק מים. האלופים לא משרתים שנים ארוכות? לאנשי ההיי-טק של 8200 אין מקבילים מחוץ לצבא? בקיצור: אפשר ואפשר לקצץ; מקסימום יהיו פחות רופאים שיטפלו בכאב הראש שגורמות לבכירי צה"ל הדרישות הבלתי-פוסקות להפסיק את הבזבוזים במערכת הביטחון.

התנפלות הציבור הרוסי על החנויות השבוע, עם קריסתו המתמשכת של הרובל, מעידה על אובדן אמון בממשלתו בכלל ובנשיא ולדימיר פוטין בפרט. כלכלה היא במידה רבה עניין של פסיכולוגיה וציפיות, וכאשר הללו גוברים על השכל הישר - קשה מאוד להחזיר את הכלכלה למסלול. זה בדיוק מה שקורה כיום ברוסיה, והשאלה היא מה יהיו התוצאות. המשבר הוא תוצאה של הסנקציות שהטילו ארה"ב והאיחוד האירופי על רוסיה בשל כיבוש חלק מאוקראינה. מבחינה זו, מדיניותו של הנשיא ברק אובמה בהחלט נושאת פירות, אולי יותר מכפי שהייתה מניבה התערבות צבאית. אבל ייתכן שהסנקציות הצליחו יותר מדי, משום שבכפר הגלובלי של היום - למשבר ברוסיה יש השלכות ישירות על העולם כולו, כולל מטילי הסנקציות עצמם. ומאידך-גיסא, זה עדיין לא גורם לפוטין למצמץ; ראו את המשך הפעילות של חיל-האוויר הרוסי בשמי אירופה. אובדן האמון של הציבור הרוסי גם הוא לא ממש מפריע כרגע לפוטין, ששלטונו מזכיר במידה רבה את התקופה הקומוניסטית. אך הבה נזכור, שאותו משטר קומוניסטי קרס כאשר לציבור נמאס מכך שלווינים סובייטיים מטיילים בחלל בעוד שבבית אין מקררים, ושמדינתו מייצאת טילים והוא לא יכול לקנות לחם.

כאשר הודיעה פיפ"א, כי בדיקה של חוקר עצמאי העלתה שלא נפל פגם בבחירתה של קטאר לאירוח המונדיאל של 2022, זה נשמע תמוה מאוד. הרי לפי פרסומים קודמים, יש ראיות מוצקות לכך שקטאר שילמה שוחד לשם קבלת האירוח, שעל פניו הוא הזוי (40 מעלות בצל, בלי שום מסורת של כדורגל). הדברים התבהרו השבוע כאשר החוקר, מייקל גרסיה, התפטר מוועדת האתיקה של פיפ"א והבהיר, כי הארגון הטעה את הציבור בנוגע לממצאיו וכי הוא מסרב לפרסם את הדוח המלא שלו (430 עמודים). לדברי גרסיה, "החלטתו של יו"ר הוועדה, יואכים אקרט, גרמה לי לאבד את האמון בעצמאותה. חוסר המנהיגות בנושאים האלה בפיפ"א הביא אותי לקבל את ההחלטה. שום ועדה, חוקר או פאנל לא יכולים לשנות את התרבות הארגונית הזו". זהו כתב אישום חמור במיוחד. האדם שפיפ"א עצמה נתנה בו את אמונה, קובע שאין לו אמון בה. עד מתי ימשיכו המדינות החברות בארגון - בעיקר מעצמות הכדורגל המובילות - להיות חלק מהארגון המושחת הזה? הן יכולות לפרוש ולהקים טורניר משלהן, כפי שעשו הקבוצות המובילות באנגליה (הפרמייר ליג) ובאירופה (ליגת האלופות). אחרת, גם הקהל יאבד את האמון - וזה יהיה הסוף של המונדיאל.