לסבר את האוזן ולהאיר את העין לאיזו דוגמה אשר היא אינדיקאטור מובהק למה שקרה. פעם במסגרת הביורוקרטיה המסורבלת בישראל, כ-50% מן האנרגיה שהוציא אדם במטרה לפתור את הבעיה או לקבל מענה הולם, הוא הוציא על מציאת הכתובת הנכונה לאן לפנות. כיום כאשר המערכת מרושתת קל יותר, אבל הבעיה לא נפתרה, כאשר מגיעים ללבה של הביורוקרטיה. אבל במקום החלק של המידע תפס חלק אחר חשוב לא פחות- הבטחות שווא, התכחשות, התעלמות ברגל גסה מהתחייבויות, גם על-פי חוזים או חוק. ניקח לדוגמה תחום של בנייה, תחום עצום ורב הקיפים. בשיחה עם אדריכל ובונה ערים הופתעתי לשמוע ממנו כי כיום נוספה רעה חולה של התכחשות מחוב, מהסכמים, מהבטחות, מחוזים, סילוף נתונים וכיו"ב. החוב של רשות מקומית, עלולה להגיע למאות אלפי שקלים, ואף יותר, וזה נמשך הרבה זמן. הכספים שחבים לו הם בעצם כבר לא שלו. הוא שלם את המיסים, את שכר המשרד, את הארנונה והשירותים האחרים, את השכר לאנשים שעובדים אצלו והוא נאלץ לקבל הלוואות שעליהם ישלם ריבית. אותה רשות ציבורית גם אם לאחר שנים של התדיינות היא תשלם את החוב, לא האחראי ישלם מכיסו, אלא הציבור. לא הוא ישלם שכר אינפלציוני לעורכי דין אלא הרשות- קרי הציבור. זאת הנורמה שקנתה לה אחיזה אצלנו.

ועוד דוגמה במישור המצומצם יותר, אך הרחב של הטעיה,ואף שקר בשיווק. חיילת, בת של מכריי,החליטה להיענות לבקשת הצבא ולשרת תקופה מעבר לשרות החובה והיא נענתה. גם מתוך סיפוק שבתפקיד המיוחד שלה, היא הייתה מבוקשת מאוד, וגם כדי לחסוך קצת כסף ולרכוש מכונית קטנה לאחר השחרור. "תחילה רציתי לקנות רכב מיד שנייה כי התקציב שלי עמד בערך על סכום של כ-45,000 ש״ח/ בן משפחה שלי יצר קשר עם אחד הלקוחות שלו שהוא בעלים של סניף חברת רכב בפתח תקוה ושאל אותו האם יש לו רכב להציע לי בסכום הזה? והוא מיד ענה שיש לו רכב חדש שניתן לקנות בסכום מזומן מיידי של 40,000 ש״ח ולאחר מכן לפרוס תשלומים של 450 ש״ח בחודש למשך שלוש שנים. הגענו לסניף, ישב איתי נציג מכירות והסביר לי על היתרונות של קניית רכב חדש (אחריות, ביטחון, טסט לשנתיים וכו') החלטתי לקנות את הרכב בשיטה שהציעו לי שהיא פריסת התשלומים.התשלום הראשון היה על סך 2000 ש״ח רק כדי לבצע את ההזמנה, התשלום השני היה כמה ימים לאחר מכן על סכום של כ-40,000 ש״ח. לאחר מכן שאלתי על זמני ההגעה של הרכב, ושם התגלתה לי הטעות." בעצם זאת לא הייתה טעות של הצעירה אלא הטעיה של סוכני חברת הרכב. החברה לא פרסה לה את התשלומים, כפי שניתן היה להבין מן השיחה עם אותו נציג מכירות. היא שלחה אותה לבנק לבקש הלוואה שאותה פרסו לה לתשלומים לתמורה שהרכב שלה משועבד לבנק. היא נאלצה לקחת הלוואה בבנק בסך של 30000 ש״ח ועל כך היא צריכה כמובן לשלם רבית. אבל גם לאחר מכן היא לא קבלה מיד את המכונית היא הייתה צריכה להמתין, לפנות שוב ושוב לחברה כדי לקבל את הרכב. הרכב ודאי שהיה מוכן, אבל בינתיים החברה השתמשה בכספים שקבלה מן הצעירה. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. כי ככה לא עושים רק ללקוח אחד, אלא לרבים. מי שמתמחה בהשהיית תשלומים אלה חברות הביטוח. אם תכפילו סכום של כמה עשרות שקלים של רבית במאות אלפים, תקבלו סכום הגון שחברות הביטוח מוסיפות על ההון שלהם שטופח גם בלאו הכי.שוד ברשות הרבים כשר למהדרין.

מכאן למישור האישי והפוליטי. הכוונה לא לאישי ציבור, ששמם יצא לפניהם בצורה לא מחמיאה. אני דווקא מבקש להתייחס לאלה ששמם יצא לפניהם ואחריהם בצורה חיובית. אבל מן ההתנסות שלי אני יכול לומר, אולי מתוך נאיביות, שכגודל הציפיות, גודל האכזבה. אני נאלץ במקרה זה להזכיר שמות, שכן לומר שמדובר בשר או בחבר כנסת, סתם ככה, אני בכך מחשיד את כולם. לא שהם צדיקים. אבל ההגינות כלפי האחרים מחייבת. חבר הכנסת עמרם מצנע הוא בעיני דוגמה לאיש ציבור למופת, בכול הפרמטרים. גם בן אדם "מענטש". הלכתי אחריו כברת דרך .חבר הכנסת מצנע הוא יו"ר וועדת החינוך. נפגשתי אתו בשעתו בבית קפה סמוך לביתו ברמת אביב במאמץ לקדם את נושא "התקומה"- לאמור המעשים הגדולים של ניצולי השואה לקראת הקמת המדינה, במהלכה ואחריה. זאת בכול התחומים הן כציבור והן כיחידים. הנושא לא נלמד לא במערכת החינוכית האזרחית ולא הצבאית. במסגרת צהל, לאמור קצין חינוך ראשי, נגרם לנו מפח נפש ועלבון, לא רק לנו הפונים אלא לצה"ל עצמו שהתנהג כאיזה סוחר סיטונאי שעושה את מלאכתו באמצעות קמעונאיים. טולטלנו מעמדה אחת לשנייה, נחבטנו, התנערנו וויתרנו על זירה זאת. אבל על מערכת החינוך ניהלנו שנים מערכה סיזיפית. גם שם "הופרטו" אי-אלה פעולות לטובת גורמים שונים ובכללם המוסדות לתיעוד והנצחת השואה. זאת גילה לנו הד"ר שמשון שושני, בעבר מנכ"ל משרד החינוך, אשר ביושרה חשף בפנינו את המציאות העגומה. ועוד אתייחס למשרד החינוך בהמשך. הפעם אני מבקש להזכיר בקצרה מי הם "המתווכחים". לדאבוני מדובר במכלול סגור למדי של מוסדות " התיעוד והנצחת השואה," שאליהם התייחסתי בעבר, בנהלים הביורוקראטיים שלהם וגם באינטרסים אישיים . העברת המשימה דרכם- כשלה. לא על-ידי יושבי הראש שהם אנשי ציבור מכובדים, אלא על-ידי איזה פקיד שזה לא הסתדר לו לשנות נרטיב שהוא רגיל ולפיו המוסד מתנהל. בקיצור ביורוקרטיה שואתית. תקומה של אותם ניצולי שואה לא עוברת שם. מכיוון שהעמותה "עופות החול" היא שעוסקת בתיעוד חזותי של תרומת ניצולי השואה למדינה, ומכיוון שאין לה אבא ואימא, והתקומה יתומה - ביקשתי להיעזר בח"כ מצנע. הצעתי שבמלאת חמש שנים לקיום העמותה,וועדת החינוך של הכנסת שהוא עומד בראשה תקיים איזו ישיבה מיוחדת ודרכה נשתדל להעביר את המסר לציבור. ח"כ מצנע קבל את ההצעה בצורה חיובית ביותר וביקש מן העוזרת הפרלמנטארית ליחסי ציבור שהשתתפה בפגישה לרשום לפניה שתפעל למימוש הרעיון. מאז עברו כול עונות השנה ונשלחו תזכורות ללשכת מצנע, תוך שאני בודק שהוא ראה אותם. בסוף לא קבלתי גם משוב. אני משוכנע שיש סיבות. אך ההבטחה לא קוימה. וגרוע מזה אילו לפחות ניתן לכך הסבר. לא היה לכך הסבר. וזאת פגיעה ביחסי אנוש, שלא לדבר על יחסי ציבור מצד איש ציבור. עוד ערך מוסף של הנורמות שלנו. כי מה זה אמור ללמד. אדם הגון בעל יושרה ברגע שנעשה פוליטיקאי לקה באותו וירוס של כחש. ומעניין לעניין באותו עניין. לאחר מאמצים ממושכים ובעזרת חבר הכנסת אלעזר שטרן הצלחנו להתקבל אצל שר החינוך הרב פירון. רב מכובד, אדם משכיל, איש נעים הליכות. סיפרנו את הסיפור בקיצור נמרץ כי שרים אוהבים שמגישים להם רעיוניות בכמוסות. הבאנו אתנו דיסקים של ההפקות שעשינו, והשר הבטיח כי הוא יעזור בהחלט בהעמדת משאבים מסוימים כדי לסייע לעמותה לפעול. כדי לתאר את העברת הכדור הזה מעוזרו של השר, שיבי פרומן, למכדרר הבא באותו משרד החינוך שהשר חולש עליו, רצוי היה שיתאר זאת כתב ספורט שרץ אחר הכדור שמתגלגל במגרש. אחרי יותר משנה של כדרור הוא נחת במגרשה של אלירז קראוס הממונה על ענייני חברה במועצה הפדגוגית. נפגשתי אתה והיא הבטיחה למצוא את הדרך לסייע לנו. אני בעטתי מיילים לרשת וכלום. עד עצם היום הזה היא כנראה נודדת למצוא את הדרך הנכונה. ועכשיו נכנסנו למערכת הבחירות. הבטחת השר וכל שרשרת הפיקוד שלו. לא קוימה נורמה.

במסגרת בחינת הנושא ברמה יותר קונספטואלית חיפשתי הקשר לעניין הכחש ומצאתי אותו באתר "קפה ד' מרקר" בהערה הבאה של אורנה שני: "אנו חיים כמו אנוסים שחיו בכחש עצמי ועקב כך מחברים את האני החברתי לאני העצמי. דוגמה לכחש עצמי. ביום משכיר בתים, בערב מצטרף למחאה נגד יוקר המחיה כמו מתפצל בתוך עצמו." זה היה גם קולע וגם עכשווי מאוד. הגעתי אל אורנה שני שמגדירה עצמה כ"אנתרופולוגית: מעודדת התבוננות מודעת על החיים כפשוטם" כשקראתי מסה ארוכה שלה, הגעתי למסקנה שיש לה ידע לא מעט בתחום הפסיכולוגיה החברתית. שאלתי אותו אם כך באיזה מצב האדם מפסיק להידמות לעצמו. אורנה: "האדם הפסיק להידמות לעצמו, משום שהוא כבול באזיקים חברתיים, שמסייעים לאיבוד העצמיות הייחודית שלו. ייתכן שפשוט נכנענו לדרך שפוטרת אותנו מאחריות אישית, ואנחנו נוהגים להסתתר מאחורי תפיסות עולם, אידיאולוגיות וקלישאות שונות שהכתיבה לנו החברה. אנו מסרבים להבין שנידונו למעורבות חופשית" שאלה: ומזה נובע כחש נפשי? ארנה: הנפילה בשבי של דפוסים נתונים וקבועים מראש אינה אלא כחש עצמי של הבריות. אידיאה זו נכתבה עשרות פעמים מנקודות תצפית שונות בחקר החברה. לאמור שהמהות החברתית גדולה מסך רכיביה, ואין האדם אלא השתקפות שהחברה עיצבה כמעט בכול התחומים. אני: מה שאת אומרת הוא שהאדם יותר משהוא תוצר ביולוגי הוא בעצם תוצר סוציולוגי. אורנה: הוא תוצר חברתי בכך שהוא נגנז מהזכות לאותנטיות. אותה אותנטיות שהגדרתה הכרה מלאה בכך שהאדם 'נידון' לחרותו. האדם מצוי דרך קבע באיזו 'תודעה הכוזבת' משום שטרם הבחין שהוא פיון של תהליכים חברתיים ואת עצמו הפרטי איבד זה מזמן לטובת שיקולים כלכליים זרים. אני: הכתרתי את המאמר ב"מילה" בשתי משמעויות: שלמה וכרותה. אז מה היא ארנה(רואה את הכותרת כקולעת) "אם אתה מכיר את ביאליק גם הוא מופיע עם המסה שלו אבל על גילוי וכיסוי הלשון (לא המבושים. צ.ג) ומבכה על העובדה שלמדנו להיות מנוכרים למילים שאמורות לייצג אותנו, ובעיקר הדבר ה'מילה' מפנה את המהות החווייתית מהרשות הפרטית לרשות הרבים "היא זאת המונעת את המגע האמיתי ... [ולמעשה] מאחורי הפרגוד רוחו של האדם מעורטלת מקליפתה הדיבורית אינה אלא תוהה". לפיכך כשהאדם מספר לעצמו סיפורים על עצמו, אלה מילים שכבר נמכרו לרוכלי השוק שמגלגלים בהן כבעדשים, וחושפים אותנו כצייתנים עיוורים לצו האופנה ואין שה פועה בעדר של כבשים." עד כאן אורנה שני.

אם אנו מיישמים את התיאוריה שמביאה אורנה שני של כחש עצמי, נמצא את הדוגמה האולטימטיבית לו במערכת הבחירות. הרי מלכתחילה ברור שהפוליטיקאים מוכרים את הסחורה שלהם לא ביושר. או שהיא לא שלהם או שהם מתחפשים. הם גם וגם. גם חברה דמוקרטית וגם אפליה, גם חברה צודקת וגם אוליגרכיה של הון, גם חברה חילונית וגם השתלטות החרדלות על החברה, גם מקסימום ביטחון חוץ וגם מינימום ביטחון פנים וצדק חברתי .כול הדברים הללו לא הולכים ביחד. אין ביניהם לא כימיה, לא פיסיקה ולא כלום. יש ביניהם דבק אפוקסי של רמייה, הונאה, שקר גס והישרדות של אותם אישים בשלטון, גם אם תוך חילופי כסאות. הסופר אייל מגד קורא אתמול במאמר בהארץ לראש הממשלה להופיע בפני ציבור הבוחרים ולומר את האמת על השקפת עולמו הפוליטית בכול הקשור לשלום. נו באמת? גם אילו רצה, הוא לא יכול. אבל הוא לא רוצה. ומכיוון שהפוליטיקאים יודעים שאנו לא לוקחים ברצינות את הבטחותיהם, הרי שלפני שהם מרמים אותנו, אנו מרצים את עצמנו. וככה הפכנו בכול הפרמטרים לא רק "שה פועה בעדר" כהגדרתה של אורנה שני אלא מין אנדרוגינוס, מזויפים, חברה פגומה, אימפוטנטית וחסרה עמוד שדרה עצמית כדי לעמוד על שלה ועל האינטרסים האמתיים שלה. במציאות הזאת יש לכאורה שתי חלופות. או ברלין או להמתין "עד שהפריץ ימות או שהכלב ימות". הפריץ חי וגם הכלב לא מת. זה אמור גם לגבי היהודים שבה וגם לגבי האזרחים הערביים שבה. גם אלה וגם אלה לא קמו כאיש אחד לעמוד על זכויותיהם. מן המוקד הפוליטי, זה נושק לכול התחומים בחיינו. וחוזר חלילה, כמו בומרנג. אלא אם כן הפעם זה יהיה אחרת. הרי לחלום מותר והוא דומם.