בפרשת השבוע הזה, פרשת "ויגש", אנו יכולים לחוש ולחוות איך ההתנגשות הקוסמית בין העולם הפיזי לרוחני קורמת עור וגידים, והעולם הפיזי הופך לרוחני, שניהם הופכים לאחד, משתלבים זה בזה, רוקדים את ריקוד הצעיפים הנפלא, המסיר מאתנו צעיף אחר צעיף, עד להתגלות הנכספת.
זה שנים שאני מתרגשת מאוד בכל פעם שבה אני קוראת את פרשת "ויגש", פרשת השבוע הזה, שהיא בעיני נקודת השיא בסיפור של יוסף ואחיו, ואולי נקודת השיא של התורה כולה.
בנוסף לכך שהפרשה הזו, יחד עם קודמתה, פרשת "מקץ", בנויה כמו סיפור מרגש, שיש בו דרמה ודמעות ונקודת שיא, יש בה גם התנגשות של כוחות עצומים, כוחות קוסמיים, שמכים בי בעוצמה בכל פעם מחדש כשאני חווה את ההתלבטות של יהודה, את החששות שלו, את העוצמה האדירה שלו, את החרטה, את הצער, את ההתכופפות והכניעה, ואת החוצפה הנואשת שהייתה לו לגשת אל מי שנראה בעיניו כשליט העולם, ולבקש ממנו לשחרר את אחיו, בניגוד לכל הסיכויים.
ומצד שני, אני חווה את רגשותיו העזים של יוסף שהולך הצידה כדי לבכות כשהוא רואה את בנימין אחיו הקטן, מוצף כולו בזיכרונות, בהכרת תודה, ובשמחה על כך שהוא זוכה לראות את אחיו ולא מתוך הבור, אלא כשליט העולם.
והוא אינו כועס עליהם - בגדולתו הרבה הוא רואה את הקשר בין הסיבה לתוצאה, הוא מבין שהניסיונות שעבר באו כדי לחשל אותו, כדי ללמד אותו, וכדי להביא אותו למצב שבו הוא נמצא בפסגת העולם, שולט על כל השפע שזורם לעולם הפיזי מהעולמות העליונים.
ואני חווה את ההתנגשות האדירה - שבין שני הכוחות שמיוצגים בפרשה בידי שתי הדמויות - יהודה ויוסף.
מצד אחד יהודה - המסמל את העולם הפיזי שלנו - על כל החומריות שבו, על כל חולשותיו, על כל היופי הארצי, על כל החושניות הסוערת והצבעונית שבו - ומצד שני יוסף - המסמל את העולם הרוחני, את עולם השלווה והיופי הנשגב והאלוקי. שני הדברים קיימים בנו, כולנו יודעים זאת, אבל אצל רובנו, הם לא מחוברים זה לזה.
ובפרשה הזו אני מרגישה איך הכוחות האלה יכולים להתחבר, ומתחברים.
איך ההתנגשות הקוסמית הזו קורמת עור וגידים, והעולם הפיזי הופך לרוחני, והפיזיות והרוחניות משתלבות זו בזו, רוקדות את ריקוד הצעיפים הנפלא, המסיר מאתנו צעיף אחר צעיף, עד להתגלות הנכספת.
כדי להבין זאת טוב יותר, אולי כדאי שאחזור על הנקודות העיקריות בסיפור המרגש הזה. אגע רק בנקודות שנראות לי רלוונטיות לעניין, כי הדברים בכללותם ידועים. הסיפור מתחיל בפגישת יעקב ורחל.
יעקב פוגש את רחל על שפת הבאר, שמסמלת את ספירת חכמה. הוא יודע שהיא בת הזוג הקוסמית שלו, והוא נרגש מאוד. הוא מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים אצל אביה המכשף הגדול, לבן. אבל כשמגיעה השעה הגדולה, מסתבר שיעקב רומה. מתחת לבגדי הכלה ולהינומה הייתה לאה, ולא רחל. יעקב יכול היה להקים קול צעקה, לא להתחתן, ולברוח עם רחל. אבל הוא, כדמות שמסמלת עבורנו את האיזון, את קו האמצע, בחר באפשרות אחרת.
הוא ידע, כמו כל המקובלים הגדולים, שכל מה שמתרחש בחיינו בא עלינו רק לטובה, ועליו להחריש, וללמוד, כדי להתחשל ולהמשיך בקרב הרוחני שאנו מנהלים כל יום עם עצמנו, הנקרא חיים. הוא בוחר להמשיך לעבוד שבע שנים עבור רחל, אהובת נפשו. אבל רחל אינה מצליחה ללדת. לאה יולדת, בלהה וזלפה יולדות, ורחל נשארת עקרה.
רק לאחר שנים של ייסורים היא זוכה ללדת את יוסף, שיעקב רואה בו למעשה את בנו בכורו.
היחס המועדף של יעקב גורם לאחים לקנא ביוסף ולשנוא אותו, והם מחליטים להשליך אותו לבור. יהודה הוא זה שמציע למכור אותו לישמעאלים. הוא לא מציע לשחרר אותו, אלא למכור אותו. יהודה אינו הבן הבכור, הוא הבן הרביעי של לאה, ולכן הוא מסמל את מלכות.
ואנחנו כולנו נקראים על שמו, אנחנו יהודים.
מדוע? נחזור לשאלה הזו מאוחר יותר. יוסף נמכר לישמעאלים ובסופו של דבר הגיע אל בית פוטיפר שר הטבחים של פרעה. הוא עושה חיל, הוא עבד חרוץ ונאמן, ומופקד על כל ביתו של שר הטבחים, אך גם שם אורבת לו הסכנה. אשתו של פוטיפר מתאהבת בו, אבל הוא עומד בפני הפיתוי לבגוד במעסיקו, למרות שהייתה אישה יפה מאוד, ולכן זכה בתואר יוסף הצדיק. אלא שהאישה נעלבת מאוד, ומעלילה עליו שהוא היה זה שניסה לפתות אותה. כתוצאה מכך הוא מושלך שוב לבור.
ושוב יכול היה לשקוע במודעות קרבן, להתלונן, להאשים, אבל לא. גם כאן הוא מבין שיש סיבה לכל מה שהוא עובר, והוא עושה כמיטב יכולתו לא ליפול ברוחו, להיות במודעות גבוהה, לעזור לכל מי שנמצא סביבו, ואכן הוא מגיע למעמד גבוה גם בבית הכלא.
שם הוא מתוודע לשר האופים ולשר המשקים, פותר את החלומות שלהם, וכשפרעה חולם את החלומות על שבע הפרות השמנות והרזות ושבע השיבולים המלאות והריקות הוא נקרא לפרעה כדי לפתור את החלומות האלה.
פירוש החלומות כשבע שנות השובע ושבע שנות הרעב מביא אותו למעמדו החדש כמשנה לשליט מצרים, שבידו כל השפע וכל המשאבים של ארץ מצרים. וכאן נכנסים שוב האחים לתמונה. שנות הרעב לא פסחו גם על יעקב ובניו, והוא שולח אותם למצרים לקנות אוכל.
הם באים לפני יוסף, הם לא מכירים אותו, אבל הוא מכיר אותם.
בגדולתו הרבה, וברמה הרוחנית הגבוהה שבה הוא נמצא, הוא אינו כועס עליהם. הוא מרחם עליהם, ויודע שיהיה עליהם לשלם על המעשים שעשו, והוא מעדיף להיות זה שיטיל עליהם את הדינים, והוא יעשה זאת ברחמים.
הוא שם בשקיהם כסף ומאשים אותם בגניבה, מכניס אותם לבית סוהר, פוקד עליהם להביא את בנימין ומשאיר אצלו את שמעון כבן ערובה. האחים חוששים מאוד, הם יודעים שיעקב יסרב לשלוח גם את בנימין. לאחר שיעקב מסרב לבקשתו של ראובן, בכיר האחים, לשלוח גם את בנימין, מתגייס יהודה למשימה, וכאן הוא מתחיל את תהליך התיקון שלו. הוא יודע שיכול היה להציל את יוסף ולשכנע את האחים לשחרר אותו במקום להשליך אותו לבור, הוא מרגיש אחראי למה שעשה, והוא מבטיח עכשיו לאביו שהוא ערב לחייו של בנימין ולכך שיחזור בשלום הביתה.
וכאן מגיעה הסצנה המרגשת במחזה. האחים מגיעים לבית יוסף, והוא משחק אותה "קול". הוא לא מראה שום סימן של התרגשות. הוא מכין להם ארוחה כיד המלך ומזמין אותם לביתו. האחים בטוחים שהוא מזמין אותם מכיוון שנמצא כסף בשקיהם, הכסף שהוא בעצם שם בתוכם. והם חוששים מאוד. לחייהם ולחיי בנימין. הם מתחילים להתנצל ולהישבע שהם לא לקחו את הכסף והם לא יודעים מהיכן הוא הגיע אל השקים שלהם. ויוסף לא יודע את נפשו, הוא לא יכול להתאפק יותר, הוא ניגש לחדר סמוך ורק שם נותן דרור לרגשותיו, ובוכה. אבל הכל במסתרים.
הוא משחרר אותם, אבל לא לפני ששם גביעי כסף באמתחתו של בנימין, וכשהם כבר בדרכם הביתה, הוא שולח אנשים לעצור אותם באמתלא שבנימין גנב את הגביעים. הוא דורש שבנימין יישאר אצלו כעבד. האחים לא יכולים להסכים לזה, הם קורעים את בגדיהם לאות אבל וכולם חוזרים. אבל יהודה לוקח את הפיקוד. הוא לוקח על עצמו את המשימה לגשת אל יוסף ולדבר אתו. ואז באה המילה שאוצרת בתוכה את כל הכוח הקוסמי האדיר של הפרשה:
"וַיִּגַשׁ".
יהודה ניגש אל יוסף. העולם הפיזי ניגש אל העולם הרוחני. העולם הפיזי מתנגש בעולם הרוחני. קרב מתחולל בלבו ובנפשו של יהודה. הוא יודע ומבין עכשיו מה עשה. הוא מבין את גודל העוון. הוא מבין את גודל האחריות. הוא מבין את גודל הדינים שייגזרו עליו בגלל המעשה הזה.
והוא חייב לכופף את עצמו, ולהתחנן, ולבקש על נפש אחיו.
הוא עושה מה שלא עשה עבור יוסף, שבכה והתחנן שלא ישליך אותו אל הבור. הוא מכריח את עצמו לגשת, ולדבר, ולהאמין בעצמו, להאמין בניצוץ הבורא שבו, כדי שבעזרתו יוכל להתחבר עם נשמת יוסף ויוכל להשפיע עליו. הוא משתמש בפעם הראשונה במה שאנחנו רגילים לקרוא לו החוצפה היהודית.
החוצפה להשתמש בניצוץ הבורא שבתוכנו כדי לבקש מה שלא מגיע לנו, רק בזכות זה שהתחברנו לניצוץ הזה ואנו מכירים בכוחו שנמצא בתוכנו, הכוח לשנות הכל, הכוח להשפיע על הכל, הכוח לקחת שליטה על גורלנו, הכוח לעצב את חיינו כרצוננו.
כן, זו החוצפה היהודית. ולא בכדי נקראים כולנו יהודים, ולא ראובנים, או לווים, או שמעונים.
אנחנו יהודים, צאצאי יהודה, האיש שלקח אחריות, שהכיר בטעותו, שהתחרט, שעשה תשובה, שבא בענווה, בתחנונים, תוך מלחמה פנימית עצומה באגו שלו, והביא את עצמו לידי חיבור עם החלק הקדוש שבו, עם ניצוץ הבורא שבו, כדי לגעת בנשמתו של האחר, שלא ידע שהוא אחיו, כדי להגיע לכדי הבנה, לכדי פיוס, כדי לקבל מה שהנשמה שלו צריכה, לא מה שהאגו שלו רוצה.
וזוהי האנרגיה של הפרשה, של השבוע הזה, שיכולה לחבר אותנו אל מקורנו, אל ניצוץ הקדושה שבתוכנו, שבזכותו ובעזרתו נוכל כולנו להתחבר עם החלק הטהור והיפה שבנו, אותו חלק שמדבר אלינו כל הזמן, אבל לא תמיד אנו שומעים את קולו החרישי, היפה, הנוגע ללב.
