היום הוא היום השישי לחג החנוכה, ואיני יכול שלא לחזור ולספר על אירוע שהייתי עד לו בחג זה ערב "מלחמת יום הכיפורים". הייתי אז בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. אחרי ארוחה חגיגית והדלקת נרות חנוכה, התכנסנו כולנו לשמוע הרצאת אורח. מפקד הקורס היה האלוף קלמן מגן (ז"ל, שנהרג במלחמה), והמרצה הוא הרב שלמה גורן. אז, ממש דמות אגדית, של מי שכהן שנים רבות כרב הצבאי הראשי וממש באותם ימים מונה לרב האשכנזי הראשי.
בחוץ גשם זלעפות והרב פותח את הרצאתו בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא הארוך ביותר בזמן מבין כל חגי ישראל, שמונה ימים? יותר אפילו מפסח, חג החרות שהוא רק שבעה ימים?". דממה נפלה באולם. הרב מביט סביבו ושוב שואל: "נו, למה חכמי כנסת ישראל הגדולה, הסנהדרין, קבעו כך?" ואז, אחד הקצינים הרים ידו בהיסוס: "זה בגלל פח השמן שהספיק לשמונה ימים". הרב גורן חייך: "תגידו לי, אתם הקצינים באמת מאמינים לסיפורי המעשיות האלו על הנס שקרה?" תדהמה אחזה בנו, והרב המשיך: "בואו ושמעו את תשובתי, וזאת תהיה הרצאתי". כולי התמלאתי סקרנות. במשך כ-20 דקות דבר הרב, וטיפות הגשם הולמות בגג הפח של האולם, שכבר איננו.
המילים נשארו במאגר הזיכרון שלי. ותמצית דבריו הייתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו, וכולם נהרגו או נרצחו. אלעזר, יהודה ויוחנן נהרגו בקרב. יונתן ושמעון נרצחו אחרי שלא יכלו להם בקרבות. את מקום יהודה כמנהיג תפס יונתן, ואת מקומו תפס שמעון. הם ידעו תבוסות, עברו ימים קשים, אך לרגע אחד איש מהם לא וויתר ולא התייאש. האחד נפל ובא השני, והיעד נשאר: עצמאות יהודית. אף אחד מהם לא שאל: "מה יהיה הסוף?, איזו תקווה ועתיד נשארו לנו?" הם המשיכו. לכן, בשל אורך הרוח שלהם, הסבלנות אין קץ שלהם בזמנים הכי רעים, הנחישות וכוח העמידה שלהם לזכות בחירות ועצמאות, שלא היה לו שיעור - הוחלט לסמל זאת ע"י חג שיהיה ארוך ביום אחד מחג החרות - הוא הפסח.
כמובן שיהיו כאלו שיחלקו על דעתו זו של הרב גורן, ותהיינה דעות אחרות. יהודים אנחנו. מה שהדהים אותי הייתה העובדה שהרב לא שם את הדגש על הצד הדתי, הרוחני, הניסי של החג, מה שניתן היה לצפות מרב, אלא דווקא על הצד הצבאי, המנהיגותי, הלאומי חילוני. ואני רוצה להוסיף כאן כמה נקודות מההבנה ההיסטורית שלי על מדינת החשמונאים.
האחת, מרד החשמונאים אכן פרץ כמאבק דתי, אך הפך במעלה הדרך למאבק לאומי למען ריבונות יהודית, למדינה יהודית עצמאית עם מטבעות משלה. החשמונאים השיגו את אשר השיגו בראש ובראשונה בשל הניצחונות הצבאיים שלהם. הם כמובן האמינו באלוקים אך לא רק בעזרתו ולא בניסי שמיים.
השנייה היא, שהחשמונאים היו מדינאים ודיפלומטים מעולים בצד היכולת הצבאית שלהם. הם היו בברית עם רומא ועם מצרים, טפחו קשרים טובים עם מדינות המרחב, אפילו עם ערי מדינה ביוון, וידעו לתמרן מול המעצמה הגדולה של המזרח התיכון, הממלכה הסלאווקית. הם נהלו מדינה בצורה המנוגדת תכלית הניגוד לתפיסה של "עם לבדד ישכון".
השלישית, היא ההכרה של החשמונאים כי בסביבה העוינת שבה הם חיים, יש הכרח לשמור על מאזן דמוגרפי מסוים נוכח מספרם המועט של היהודים. ולכן הם נקטו במדיניות גיור אינטנסיבית ביותר, במסגרת גויר העם האדומי, שהמלך הורדוס הוא אחד מתוצריה.
הרביעית, החשמונאים דאגו לקבל לגיטימיות פנימית כבסיס איתן לשלטונם. ברגע שהתחילו לחפש אותה אצל זרים (הרומאים שהחלו להשתלט על המרחב והיו למעצמת על), קץ העצמאות היה רק שאלה של זמן.
ברכת גמר חג מלא תקווה!
