מטבע הלשון "דין פרוטה כדין מאה" הפך זה מכבר לביטוי שמבטא את העיקרון שלפיו יש לנהוג בעניינים בעלי ערך כלכלי מועט ואף זניח, "פרוטה", באותו אופן שבו נוהגים בענייני ה"מאה", שערכם הכלכלי רב. כך באשר לחובות כספיים, כך גם בעניין נזקים ואף בעניינים פליליים, דינו של דבר שנגנב זהה, אפילו ערכו מועט, וכך גם בכל עניין אחר.
אולם במקורו, נועד הכלל של "דין פרוטה כדין מאה" לקבוע כללי קדימות. כללים שלפיהם ייקבע סדר שמיעת העניינים הבאים לפני הדיינים להכרעה בהם. על-פי כלל זה, אין מקום להקדים דיון בתביעה ששווייה רב על פני תביעה ששווייה מועט, ולהפך.
שווה פרוטה על-פי ההלכה היהודית, בדומה למשפט הישראלי ולמשפטי עמים אחרים, כל דבר בעל ערך, ואפילו מועט, יכול להיות נושא להתדיינות משפטית. כך למשל, הגונב אותו חייב להחזירו ולתת את הדין על גנבתו. כדי להביע את חומרת הגניבה אפילו של "שווה פרוטה" אמרו חז"ל, כי "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה, כאילו נוטל את נשמתו ממנו".
עם זאת נקבע שווי מינימלי שיהיה נושא לדיון משפטי, שהוא "שווה פרוטה". פחות מכך אינו יכול לשמש לקניין או לקידושין, אין חובת השבת אבידה של דבר שערכו פחות משווה פרוטה, והגונב אותו אינו חייב להשיבו ואם הוא מישראל, לא ייענש. לכן גם נקבע הכלל שלפיו, "אין דנים בפחות משווה פרוטה". עיקרון זה שלפיו ישנו סכום מינימלי שרק בו עוסק הדין, בא לידי ביטוי במימרה הלטינית שלפיה המשפט אינו עוסק בזוטות: de minimus non curat lex.
סדרי עדיפויות בעניינים פעוטים בדין הישראלי, כידוע, ישנה הבחנה בין תביעות כספיות שהסכום הנתבע בהן נמוך (תביעות קטנות ותביעות המתבררות בסדר דין מהיר) לבין תביעות שהסכום הנתבע בהן גבוה. מטעמי יעילות, מטעמי נגישות לאזרחים ומטעמים אחרים, קבע מחוקק המשנה פרקי זמן קצרים וקצובים להליכים בתובענות שסכומן נמוך, ובכך ניתנה עדיפות בשמיעתן על פני תביעות כספיות רגילות.
בשונה מהדין הישראלי, הקובע את סדר העדיפויות, בעיקר לפי שוויו של העניין הנדון (הגם שישנם חריגים כמו למשל, תביעות לפינוי מושכר, הזוכות לעדיפות בשמיעתן), קובעת ההלכה היהודית שורה של כללים שלפיהם ייקבע איזו תובענה תתברר
תחילה.
כללים אלו נגזרים בעיקרם מזהותו של בעל הדין והם נלמדים מהציווי "בצדק תשפוט עמיתך". אם כי ישנה מחלוקת אם בעל הדין לעניין זה הוא התובע או הנתבע. כך למשל נקבע, שיש להקדים את עניינו של תלמיד חכם על פני עניינו של אחר, "מפני כבוד התורה" וכן "כדי שלא יתבטל מלימודו". הכללים הם בעיקרם אלו:
"היו לפני הדיינים דינים הרבה, מקדימים דין היתום לדין האלמנה, שנאמר: 'שפטו יתום ריבו אלמנה' (ישעיהו א', י"ז), ודין האלמנה לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם לדין עם הארץ, וכל שכן שדין היתום קודם לדין תלמיד חכם, שהרי הוא קודם לאלמנה. ודין האישה קודם לדין האיש, לפי שבושתה מרובה, אבל לא קודם לתלמיד חכם. וכל קדימות אלו הן בכלל 'בצדק תשפוט עמיתך'".
באשר לשוויו של העניין, לא רק שאין עדיפות לתביעה שבה נתבע סכום כסף רב על פני "תביעה קטנה" ולהפך, אלא נקבע במפורש שבשל העיקרון של "דין פרוטה כדין מאה", אין להקדים בשמיעת תביעה רק בשל הסכום הנתבע, "פרוטה" או "מאה".
דין פרוטה כדין מאה העיקרון שלפיו "דין פרוטה כדין מאה" נלמד מהציווי לשופטים "כקטון כגדול תשמעון" (דברים א', י"ז). על כך נאמר בתלמוד (סנהדרין ח', ע"א): "'כקטן כגדל תשמעון'. אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. למאי הלכתא? אילמא לעיוני ביה ומיפסקיה. פשיטא. אלא לאקדומיה".
מהציווי לשופטים "כקטן כגדל תשמעון" למד ריש לקיש, "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה". מהי אפוא ההלכה הנלמדת מזה? התשובה לשאלה אם יש לדון (לעיין ולפסוק) בדין של פרוטה, היא פשוטה. בוודאי שכן. אולם הכלל מתייחס לשאלה אם יש להקדים ולדון בכך. פירוש הדברים, כפי שהובא שם בפירושו של רש"י, כי "אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה - הקודם לפניך, הַקדֵם לחתוך". מילים אחרות: אין מעדיפים עניין בשל שוויו, אלא יש לדון בעניינים לפי סדר הגעתם לפני הדיין. אם תחילה הוגשה תביעה קטנה "של פרוטה", ולאחר מכן הוגשה זו של "מאה", יש לדון בתביעות לפי סדר הגשתן לפני הדיינים ולא לפי שוויין.
כך אכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, כי "צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה", ללא קשר לשוויו של העניין. הרמב"ם לעומת זאת, פסק שמשמעותו של הביטוי היא, שעל הדיין לדון באותו אופן בשווה פרוטה או ב"אלף מנה": "אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה, לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שווין בעיניך לכל דבר".
אולם הרדב"ז, מנושאי כליו של הרמב"ם, ביאר את ההלכה שפסק הרמב"ם בכך שכוונת דבריו של הרמב"ם באומרו "שווין בעיניך", היא ככוונתו של ריש לקיש: "שאם בא לפניך דין של פרוטה בתחילה, תפסוק אותו ואחר כך אותו של מאה מנה. וזהו שכתב שיהיו 'שווין בעיניך לכל דבר' ומסתברא לי שאם הדין של פרוטה צריך עיון ומתון, ואותו של מאה מנה פשוט הוא מאוד, פסיק ושרי ליה שאין ראוי לענות אותו מפני מתון של זה".
במילים אחרות: לפי שיטתו, יש לקבוע את סדר שמיעת העניינים שנדונים לפני הדיינים לפי מידת מורכבותם. אם העניין ששוויו רב יותר פשוט ואילו זה ששוויו נמוך ("דין של פרוטה") מורכב, אזי יש לדון קודם בעניין הפשוט, כדי להימנע מעינוי דין לזה שעניינו פשוט ועשוי להסתיים מהר יותר, אפילו שווי תביעתו גבוה יותר.
סיכום הדברים כפי שראינו, הגם שהמשמעות המקובלת הניתנת היום לביטוי "דין פרוטה כדין מאה" (או כפי שמופיע במקור: "דין של פרוטה כדין של מאה מנה"), היא זו שמובאת ברמב"ם כי, "לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שווין בעיניך לכל דבר", במקורו וכך גם לפי הרדב"ז מנושאי כליו של הרמב"ם, ביטוי זה נועד לקבוע כללי קדימות בשמיעת תביעות.
דומה שלכל שופט שדן בתביעות קטנות, נזדמן אותו תובע שהגיש תביעה בסכום פעוט, המשתווה כמעט לסכום האגרה המזערית המשולמת בגין תביעות אלו (52 שקלים). בעת שבית המשפט ניסה להציע הסדר מניח את הדעת לסיומה של התביעה, שיחסוך התדיינות מייגעת בעניינה, העלה אותו תובע את טיעון המחץ הידוע: "זה לא הכסף, זה העיקרון", ומיהר להוסיף ש"דין פרוטה כדין מאה".
ככל שהדברים אמורים ב"טיעון המחץ" הראשון, נראה שאין צריך לומר שבסופו של דבר בית המשפט לתביעות קטנות פוסק "כסף" ולא "עיקרון". אולם באשר לטיעון השני, ניתן לומר לאותו תובע שאם ייושם הכלל של "דין פרוטה כדין מאה", אזי יש להחזיר את עניינו ל"תור הרגיל" של קביעת תיקים (ולהיפגש בקדם-משפט בעוד חודשים רבים). לחלופין, לפי ביאור הרדב"ז לדבריו של הרמב"ם, יש לדון תחילה באותם עניינים פשוטים, אפילו שוויים גבוה בהרבה משוויה של התביעה הקטנה הנדונה, ורק לאחר מכן לשוב ולהידרש לעניינו המורכב של אותו תובע, בשל "העיקרון" שבעטיו תבע.
כך או אחרת, נראה שהעומס אינו רק מנת חלקנו, אלא מקדמת דנא מצאו דיינים עצמם במצב שבו "היו לפניו דינים הרבה", ונדרשו לשאלה כיצד ייקבע מה מאותם עניינים שהובאו לפני הדיינים יישמע תחילה.
