על-רקע גלי המחאה והזעם, השוטפים כל חלקה טובה במדינה, צמא הבוחר הישראלי המצוי למנהיג בעל קסם אישי, שיצליח לחלץ אותו מן הבוץ ששקע בו. אך אחד שכזה אינו בנמצא. המפלגות הישראליות משופעות כולן באנשים אפורים, שלא ניחנו בכריזמה הולמת כדי להצית מגפרור להבה ולחולל את המהפך הדרוש לסדר יום חדש במדינה.
מן הראוי, לפיכך, לקחת דוגמה משורת מנהיגים שמעבר לים, שעלה בידם להביא לשינויו של הסדר החברתי בארצם ושהצליחו להיטיב את מצבם של החלכאים והנדכאים בה. את המהפכות הגדולות הובילו, בדרך כלל, אנשים שלא צמחו בתוככי האשפתות, אלא דווקא גדלו בבית מרווח. כאלה היו, למשל, המהפכנים של קובה וברית-המועצות, שלחמו בגזענות ובקפיטל.
יעד משותף קחו לדוגמה את המהפכן הארגנטינאי צ'ה גווארה, שלא גדל בשכונת-פחונים, אלא נולד למשפחה אמידה, שהייתה יכולה לממן את לימודיו ולהחזיק בית, העומד עד היום על תילו כאתר של מורשת. אחרי שנתיים של למודי-רפואה זנח אותם צ'ה גווארה כדי לצאת למסע הדרכים שלו במדינות דרום-אמריקה. במסע הזה הוא פגש, לראשונה, את עוניים וסבלם של המדוכאים, המצורעים, הדפוקים והמקופחים, שלא הצליחו לגמור את החודש. במסע הזה נקרה בדרכו מהפכן אחר -
פידל קסטרו הקובני. השניים התאחדו סביב יעד קומוניסטי משותף: הפלת משטרו של בטיסטה בקובה, שנחשב לבובתם של האמריקנים הקפיטליסטים, שהשליטו את המונופול שלהם על המדינה. בסופו של דבר עלתה הצלחתם של שני המהפכנים על כל המשוער.
מהפכת ההמונים מסתבר שגם ולדימיר איליץ' לנין הרוסי היה זה שהצליח למנף את העוני ותנאי המחיה העלובים של מעמד הפועלים בארצו כדי לצאת לרחובות ולהפגין. לאחר התפטרותו של הצאר, הוא הצליח לתפוס את השלטון ולהנהיג את מהפכת ההמונים, שעליה כל כך חלם.
ולא שכחנו את נלסון מנדלה, מנהיג השחורים של דרום-אפריקה, שהחל כטרוריסט, המשיך כאסיר וסיים כנשיא. היה זה הוא שהצליח להקים את הזרוע הצבאית של מפלגת השחורים, שהפעילה טרור נגד הממשלה הלבנה של ארצו. בסופו של מאבק הדמים הצליח מנדלה להיבחר לנשיא המדינה ולשמש לסמל של מאבק באפליה.
אין זאת כי אם מהפכתם של גווארה, של קסטרו, של לנין ומנדלה, שכל כך צלחה, צריכה לשמש גם עכשיו אות ומופת לאלה המשוועים אצלנו בבחירות הקרובות לצדק החברתי שאבד ואיננו. הבנתם את זה כחלון או לפיד, דרעי או בוז'י?
