הדפים של ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורי קורותיהם של עמים שהיו ואינם עוד, כי גם עמים, כמו אנשים, אינם חיים לנצח. רק עם אחד, גאה באמונתו ובשיוכו הלאומי, העם היהודי, שרד את כל התהפוכות, את הפרעות, את הגזירות, את העינויים, את מעשי הרצח של מכונת המלחמה הנאצית, את הטרור הפלשתיני, ומימש את חלום הכיסופים של אלפי שנות גלות - לחזור אל מכורתו ההיסטורית ואל ירושלים, בירת כיסופיו ועיר הנצח של חלומותיו.
רק כמה עשרות שנים חלפו מאז התגשמה משאלת הלב הקולקטיבית של הלאום היהודי וישראל הפכה לעובדה מוגמרת, אבל למרבה הצער לא מעטים בעם קצר הרוח הזה, כבר מתכוונים לסגת, להתנתק מן הרעה החולה שמנסה להמיט עלינו הטרור הפלשתיני, לוותר למבקשי נפשנו.
"די" מייבבים בתקשורת השמאלנית אלה המגדירים את עצמם בתואר 'שוחרי השלום'. "תנו לפלשתינים את אשר הם מבקשים, שחררו אותם מעול הכיבוש הישראלי המתמשך, רק שיניחו אותנו לנפשנו, רק שיאפשרו לנו ליהנות בשלווה ממנעמי החיים. תנו להם מדינה. תנו להם שטחים. תנו להם את "זכות השיבה". תנו להם אפילו חלקים מירושלים - רק שיפסיקו את מעשי הרצח. שיעשו אתנו שלום".
למרבה השמחה, או אולי המזל היהודי, לרוב העם המגדיר את עצמו כ"ימני" יש שאיפות שונות לחלוטין. הרוב, הזה שההתבכיינות מעולם לא הייתה כלי במאבקו לחידוש קיומו הלאומי במולדתו ההיסטורית, משוכנע שאסור באיסור חמור להעניק פרס לטרור, ומאמין באמת ובתמים שמשמעות הקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל, ממערב לירדן - מדינה שבראשה ניצבים שונאי הקיום היהודי, המרושעים שברצחני האיסלאם הפנאטי - עלולה להיות תחילת הסוף של מדינת ישראל.
הפלשתינים המבקשים ליהנות ממחזה האבסורד המתנהל על בימת החברה הישראלית, בין יבבני השלום לבין הנחושים שלא להיכנע, יודעים היטב, כי במאזן הכוחות בין הישות הפלשתינית לבין ישראל היתרון נוטה בבירור לטובת ישראל. אבל גם להם יש שאיפות לאומיות וגם הם אינם מוכנים לוותר. הם מבינים היטב, כי במלחמה כוללת לא יצליחו לגבור על צבא ישראל. אך למה להם מלחמה? די להם אם יצליחו לשבור את רוחה של ישראל, במלחמת טרור שלכאורה אין לה סוף. בפיגועי רצח נקודתיים. וזה בדיוק מה שהם מנסים לעשות: לשבור את רצון הלחימה הישראלי ולמוטט את החוסן הלאומי.
מהניסיון להשיג את מטרת המלחמה הזו הפלשתינים לא יחדלו, דור אחרי דור, כל עוד הם חיים. רק חזות הדברים החיצונית תשתנה. הם ימשיכו להשמיע הצהרות-כזב על רצונם בשלום, על כוונתם לחיות בשלווה ובנועם בצד מדינת היהודים. אך בחדרי חדרים, בגני הילדים ובבתי הספר, במסגדים, במקום להתפלל לשלום הם ימשיכו לטפח את השנאה, ואת הרצון הלאומי העז, רצון שלא יתפוגג לעולם, לשוב אל מולדתם הנגזלת, במטרה אחת ויחידה: "לטהר" את אדמת ארץ הקודש מן הנוכחות היהודית "הטמאה". הם לעולם לא יוותרו על חלומם הנכסף הזה ואפילו אם הדרך למימושו תהיה ארוכה ורבה, ואפילו אם תהיה זרועה ברבבות גופות, משני הצדדים, ואפילו אם תימשך אלף שנה ולא תתרחש בימי חייהם.
במלחמה הזאת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד. הפסד פירושו סוף הקיום. משמעותו אובדן חלום הכיסופים היהודי לשוב לנחלת האבות ההיסטורית, לטעת בה עץ, לעבד את אדמתה, להקים בה בית לדורות. ועל החלום הזה מעולם לא ויתרון ולעולם לא יוותרו על השאיפה לראותו מתגשם.
כדי שהחלום שהתחיל להתממש, לא יהפוך לחלום בלהות, דרושה לישראל הנהגה שיודעת לא רק מה היא רוצה להשיג לעצמה אלא גם מה רצוי לעם הזה, הנהגה מאחדת ולא מפלגת, הנהגה מציבת דרך ויעדים, הנהגה דוברת אמת ולא מפיצה סיפורי בדים רק כדי לשרוד בשלטון, הנהגה שתוכל להבהיר לעולם בקול רם וברור, בנחישות חד-משמעית: אנחנו פה לעולם. וגם אם המחיר יהיה כבד מנשוא וגם אם לנצח תאכל חרב - לא נזוז מפה.
הגוף היחיד כיום המנסה באמת לממש את השיבה היהודית אל המולדת ההיסטורית הוא זה הנושא על גבו את התואר "המתנחלים" שכבר "זכו" לכינויי גנאי מפי גורמי שמאל. למרבה השמחה, המציאות ההתיישבותית הציונית שהם פיתחו מבקעת הירדן עד לגבולות הקו הירוק, כולל ברמת הגולן, מאז 1967, היא זו המהווה את העורף החשוב ביותר להמשך קיומה של המדינה, כולל מדינת תל אביב החיה בבועה המנותקת מעולם המציאות הישראלית.
המתנחלים האלה איחדו כוחות והגדילו את נוכחותם והשפעתם. הם כבר לא מיעוט המתגורר בצריפים או בקרוואנים על פסגות הרים שוממות. הם בנו לעצמם בתי אבן כהוכחה ניצחת לכך שאינם מתכוונים לנטוש את מכורתם. והם כבר לא מיעוט מעבר לקו הירוק. אם בזמן האינתיפאדה השנייה מנו היהודים ביו"ש רק 190,000 מיישבים הרי כיום הם מונים כמעט 400 אלף שאליהם, אסור לשכוח, יש לצרף עוד 300,000 יהודים שביתם הוא במזרח ירושלים. וכל אלה נכונים להיאבק על זכותם לחיות כאן, כשהם שומרים על הגחלת היהודית שלא תכבה ותהפוך ללהבה מאחדת גדולה. וגם הם אינם מתכוונים לוותר.
למרבה הצער עדיין אין לישראל כיום מנהיג מאחד שיעמוד בראש המחנה ואנחנו כנראה נידונים לחיות בפילוג המוביל אותנו לאסון שדוגמתו ראינו בהיסטוריה היהודית. פילוג שבמקום לאחד שורות שובר שורות, פילוג היוצר קרעי מפלגות שאינם מוכנים להבין, כי לא השלטון הוא העיקר. חשוב מכול הוא שילוב הכוחות שיוכל לאפשר, ביחד, את מימוש היעד הלאומי. עם זאת אסור לאבד את התקווה שהעם החכם הזה יצליח להתגבר על המפלג וסוף-סוף תקום לישראל הנהגה בעלת חזון, שתתווה דרך ברורה לאיחוד השורות, כי רק באחדות כוחנו.