תשעה שופטים של בית המשפט העליון, בראשות הנשיא
אשר גרוניס, ידונו (יום א', 28.12.14) בעתירות נגד העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת. השופטים יתבקשו גם לאפשר לארגוני זכויות האדם ולמרכז עדאלה להצטרף לדיון, כאשר הללו טוענים שמטרת השינוי היא לפגוע בזכויותיהם של ערביי ישראל. אלא שמבט מעמיק יותר מגלה, כי ייתכן שההפך הוא הנכון והשינוי דווקא עשוי להעניק לראשונה למפלגות הערביות נציג בוועדת החוץ והביטחון.
עד היום, לא היה למפלגות אלו אף נציג בוועדה זו - ודומה שהסיבה ברורה: חשש לפגיעה בבטחון המדינה. כאשר בכנסת היוצאת חברים אישים כמו
אחמד טיבי (שהיה יועצו של
יאסר ערפאת) ו
חנין זועבי (שמעלליה ידועים לכל), לא ניתן לקבל מצב בו אלו וחבריהם ייחשפו לעניינים הביטחוניים והמדיניים הרגישים ביותר של ישראל. דומה שגם הח"כים הערבים השלימו עם מצב זה, כי קשה להיזכר מתי הרימו קול צעקה נגד הדרתם מוועדה זו.
האמצעי לא להכניס את הח"כים הערבים לוועדת החוץ והביטחון הוא פשוט מאוד: קובעים את רף הכניסה מעל לגודל הסיעה הערבית הגדולה ביותר. כלומר, אם מדובר בסיעה בת ארבעה חברים - אזי נקבע שרק סיעות בנות חמישה חברים ומעלה משגרות נציגים לוועדת החוץ והביטחון. ומה עושים אם יש סיעה יהודית קטנה? - היא מקבלת נציגות על חשבונה של סיעה גדולה (מהקואליציה או מהאופוזיציה, לפי השתייכותה).
זה יכול לעבוד כל עוד הסיעות הערביות הן בנות שלושה-ארבעה-חמישה חברים. אבל אם אחוז החסימה יועלה, ייתכן מאוד שלסיעות הללו - המסוכסכות מאוד ביניהן - לא תהיה ברירה אלא להתאחד. במקרה כזה, יהיו לאותה סיעה לפחות עשרה חברי כנסת, ויש אף סקרים המגדילים את כוחה הצפוי עד כדי 14-12 ח"כים - וזה סיפור אחר לחלוטין.
ברור שלא ניתן יהיה לקבוע כל כך גבוה את רף החברות בוועדת החוץ והביטחון. זה גם לא מעשי וגם לא דמוקרטי; ככלות הכל, לא ראוי להותיר 10% מכלל חברי הכנסת מחוץ לוועדה ולעשות זאת באמצעי טכני. מצד שני, הבעיה של בטחון המדינה כמובן תיוותר בעינה. אז מה עושים?
אפשרות אחת היא להכניס ח"כ ערבי אחד או שניים לוועדה, אבל לרוקן מתוכן את מליאתה ולהעביר את הדיונים החשובים לוועדות משנה. אלא שגם זה בעייתי. ראשית, גם את הח"כים הערבים יהיה צורך להכניס לוועדות משנה. שנית, הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת הביטחון - שגם ככה הוא חלקי במקרה הטוב ועלוב במקרה הגרוע - יהיה חלקי עוד יותר ועלוב עוד יותר, אם הוא ייפרס לפרוסות שכל אחת מהן תופקד בידי קומץ חברי כנסת.
אפשרות שנייה היא להתנות את החברות בוועדה בתחקיר ביטחוני ובאישור של גורמי הביטחון. אך גם פתרון זה אינו נקי מבעיות, בעיקר משום שהוא מהווה פגיעה חמורה בעקרון חסינותם של חברי הכנסת וביכולתם למלא את תפקידם, וכאשר מתחילים לפגוע בחסינות - מי יודע היכן יהיה הסוף. חוץ מזה, לא בטוח שגורמי הביטחון יאשרו בהכרח את כל חברי הכנסת היהודים. ושלישית: אם יהיו ח"כים ערבים שיאושרו, איש אינו יכול ואינו רשאי למנוע מהם לעדכן את חבריהם; ככלות הכל, הם נציגים של סיעות ולא נציגים של עצמם.
גם אם יימצא פתרון כזה או אחר, לא סביר להניח שהפעם הוא יעבור בשקט מצידם של הח"כים הערבים. הם בהחלט יוכלו לעתור לבג"ץ בטענה לפגיעה חמורה ביכולתם לייצג את שולחיהם ובאפליה שלהם לעומת הח"כים היהודים. נכון שבג"ץ מאוד לא אוהב להתערב בסדרי עבודתה של הכנסת (באופן אבסורדי, לשופטים קל יותר לבטל חוקים מאשר להתערב בתקנון הכנסת), אך תמיד יש פעם ראשונה. מה עוד, שעתירה כזאת בפועל לא תיגע בסדרי עבודה טכניים, אלא בזכויות יסוד של ערביי ישראל ונציגיהם בכנסת.
העלאת אחוז החסימה היא צעד חשוב ומבורך, שימנע - לפחות חלקית - את התופעה של רסיסי סיעות. אך דומה, שמי שיזמו ואישרו את הצעד הזה, לא חשבו על השלכותיו בנוגע לוועדת החוץ והביטחון - וכאמור, מדובר בסוגיות הנוגעות במישרין ללב-ליבו של בטחון המדינה. בהנחה שבג"ץ לא יבטל את ההעלאה (וסביר להניח שהוא לא יתערב), יהיו חייבים חברי הכנסת ה-20 לנסות ולמצוא פתרון שירבע את המעגל: למנוע העברת מידע רגיש למי שנאמנותם למדינה לכל הפחות מוטלת בספק, ולעשות זאת מבלי לפגוע בעקרונות יסוד של דמוקרטיה ועבודת בית המחוקקים. במבט מבחוץ, קשה מאוד לראות כיצד יעשו זאת.
