"היילכו שניים יחדיו" - זה שם מחזהו המצליח של א.ב. יהושע, על מפגשי
דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי ב-1934. המחזה הועלה ב"הקאמרי" ונושאו שיחות בין שני המנהיגים דווקא לאחר שנת השנאה של עלילת רצח ארלוזורוב שהטיח השמאל בתנועה הרביזיוניסטית, בניסיון להגיע להסכם - ניסיון שלא צלח.
הקונצפט מצא חן בעיני מפיקי ערב הזיכרון לברל כצנלסון במלאת 70 שנה למותו, והם העלו על הבימה נוסח אחר של "היילכו שניים יחדיו": שני שחקנים שיחקו את ז'בוטינסקי (מאיר סויסה) וברל (אלון נוימן), המנהלים בשמיים דיאלוג משעשע ביניהם - על בעיות השעה של ישראל.
בחילופי הדברים ביניהם התברר, שעל שם ז'בוטינסקי רחובות רבים ברחבי
הארץ, ואילו על שם ברל - קפה נלסון בגבעתיים... לא מדויק. הושמעו עוד בדיחות נמוכות, שלא לכבוד המארגנים והאירוע. מצד שני, הודגש שז'בוטינסקי יזם את הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה - וברל היה מן המתגייסים אליו.
שניהם, כידוע, נפטרו לפני קום המדינה. ז'בוטינסקי בן 60 הסתלק ב-1940, ברל בן 57 הלך לעולמו ב-1944. "בא לך לדבר על
ישראל היום?" - שואל ברל-נוימן, המחזיק בידו את
עיתון הארץ, "לא היום" - משיב ז'בו-סויסה, המחזיק בידו את ישראל היום.
הערב ביוזמת קרן ברל כצנלסון התקיים ביום חמישי, לא ב"בית ברל" הסוציאליסטי ליד כפר-סבא, כי אם ב"בית ציוני אמריקה" הקפיטאליסטי בלב תל אביב, ואליו - איזו הפתעה! - הזמינו גם את מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, לשבת מאחורי "החתן והכלה", יצחק הרצוג ו
ציפי לבני.
עלי להודות כי מעבר להעלאת זכרו והגותו של ברל, היה זה כנס בחירות לכל דבר של
מפלגת העבודה בתיגבורה של לבני. בני הנוער של תנועת "הנוער העובד" גדשו את רוב שורות האולם האחוריות, וחלקם גם כבש לכמה דקות את הבמה בשירה מתרוננת.
ציפי לבני, "נסיכה ליכודית" בעברה, בת לשרה ואיתן מהאצ"ל, הרגישה במקום כמו בבית. ייאמר לזכותה: הפעם לא הייתה זו ציפי לבני המשמיצה במלים גסות מ"מצב האומה". דבריה היו מכובדים יותר, והיא שמה מאחור את הרדיפות והקיפוח שהיו נחלת יוצאי המחתרות בימי שלוט בן-גוריון ביישוב ובמדינה, והוריה בכללם.
אי-אפשר היה להתעלם מזחיחותה. לשותפות הפוליטית הקוניונקטורלית היא באה עם שני מנדטים בלבד, כאשר ארבעה נשרו בדרך. הישגה העצום: היא הצליחה לכופף את הרצוג וכמעט לכבוש כסוס טרויאני את "העבודה" מבפנים. לבני זוקפת לזכותה את העלייה של "העבודה-התנועה" בסקרים. אמרו מעתה: ציפי לבני "נסיכת השמאל".
ניכר היה בה שהיא מבקשת ליהנות משני העולמות - לא מתנתקת, לדבריה, ממורשת ז'בוטינסקי ("לא עברתי צד, אמשיך לחנך את ילדי על ערכי ז'בוטינסקי"), וקוראת להילחם על ערכי שני המנהיגים, ובמיוחד חמש המ"מים. יצחק הרצוג מצידו ציין, כי מה שברל אמר, היה יכול להיאמר על-ידי ז'בוטינסקי ו"אנו מממשים את צוואת האבות-המייסדים".
קצת התכווצתי בכיסאי, הגם שיש להודות כי ימי ההסתה של השמאל מן העבר חלפו ואינם, ולא מצאו ביטוי על הבמה. ז'בוטינסקי כיכב - ולאו דוקא לשלילה - בערב המפואר הזה, שהושקעו בו להערכתי מאות אלפי שקלים (אולם, שחקנים, זמרים, נגנים, סרטים, פעלולים, ומה לא). מעניין: אם "אליל הזמר" קובי אפללו (אכן, זמר נפלא) לא היה כלול בתוכנית, האם היו באים כל כך הרבה בני נוער לשמוע על ברל? התכווצתי וגם קצת התקנאתי.
באתי לאירוע כנטע זר, חופן בידי את ספרו של אבי "לאחר האהבה, לאחר השנאה", זיכרונותיו על ברל, שהיה מי שנתן לו לראשונה ספר בעברית בספריית פושקין בעיר ילדותם, בוברויסק שברוסיה הלבנה, בתחילת המאה העשרים. "לא לידידיך אתה חסר ברל, רק לי, הנפסק הדיאלוג בינינו?" - חותם אבי את ספרו המרגש, והנה בנו הצעיר מוזמן לאירוע הזיכרון למנהיג הרוחני של מפא"י, ותודה על כך לקרן ברל כצנלסון.
בסך-הכל ערב שהיה שילוב מרשים של פוליטיקה, הגות ובידור. ביציאה מהאולם אל הקור התל אביבי, חלפה מחשבה בלבי: בהחלט אי-אפשר להוציא מכלל אפשרות, ולא רק בגלל הסקרים, שהבחירות הקרובות שוב יביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד והעבודה. הבה נודה על האמת: כלום לא עדיפה רוטאציה בין נתניהו להרצוג על פני רוטאציה בין הרצוג ללבני?
ז'בוטינסקי וכצנלסון המנוחים, באשר הינם, לפחות לפי ההסכמות-כביכול ביניהם והדיאלוגים הדימיוניים - אם לא הזויים - שניהלו על הבמה, אולי היו מברכים על כך. את המפגש ביניהם (על הבמה) הם מסכמים במלים: "בוא נשוב וניפגש כאן בעוד שבעים שנה, בתקווה שעד אז המצב ישתפר"...
