המושג "EARLY BIRD" ("ציפור השחר") רווח בלשכות הבכירות של מקבלי ההחלטות בעולם החופשי . המדובר בלקט של ארועי הלילה הקודם ומבחר כתבות ומאמרים מעיתוני הבוקר במוקדים שונים בעולם, המוגשים לעיון הנשיא, ראש הממשלה ושרים בכירים, עם תחילת יום עבודתם.
יודעי דבר ערים לעובדה שבלקטי מידע אלה "מככבות" תשומות מן המהדורה בשפה האנגלית של
עיתון הארץ בהתייחס לסיקור ולפרשנויות הנוגעות לארועים בזירה הישראלית-פלשתינית, ולפיכך אין תימה כי משקלן הסגולי אינו מבוטל, כלל ועיקר, כחלק מעיצוב הגישה והאווירה הבלתי אוהדות ביחס לישראל.
המאמץ הקונסיסטנטי המוזן גם על-ידי כלי תקשורת ישראלים ובראשם הארץ, נועד לייצר מעין דיפרנציאציה מובהקת בין ממשלת ישראל הנוכחית - סרבנית השלום ומכרסמת אושיות הדמוקרטיה, לבין מדינת ישראל הנאורה, שוחרת השלום, האחווה והשוויון. המסר המובן מאליו העולה מכך מכוון לעבות לחצים דיפלומאטיים ומעשיים על ישראל, ובמלים אחרות, לעודד מהלכים בינלאומיים להשתתת פתרון כפוי בסוגיה הפלשתינית.
ברוח זו פועלים לאחרונה וביתר שאת, גם שורה של אנשי רוח, אנשי אקדמיה ואף קבוצה מיוצאי מערכת הביטחון, המתיימרים לייצג לדידם, את טובתה של המדינה, לנוכח מחדלי ממשלת ישראל. הללו אינם בוחלים במהלכים הגובלים בתחום ה"אפור" של מנהל תקין, מעצם קידום יוזמות בדלניות מול גופי ממשל במדינות זרות, המיועדות לכרסם בלגיטימיות של ממשלת ישראל המכהנת. ראוי להדרש לשאלה האם אין בכך מעין "חתרנות" המנצלת עד תום את המרחב הבלתי מוגבל של הדמוקרטיה הישראלית?
זאת אף זאת; יש לתהות על מידת היושרה של פוליטיקאים ישראלים המהינים לפעול מעל לראשה של ממשלת ישראל בניסיון להזריק תשומות "עצמאיות" למערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות בארה"ב ובאירופה בהקשר המדיני. האם אין המדובר בהפרה בוטה של כללי המנהל התקין? ברי כי מהלך מסוג זה ראוי להיחשב כבלתי מורשה בעליל, על אחת כמה וכמה בתקופת מערכת בחירות בישראל.
האבסורד שבדבר הוא כי גורמים עויינים לישראל בזירה הציבורית הבינלאומי המניעים מהלכים דוגמת פעילות ה-BDS, אינם נוקטים הבחנה בין "שמאל" לבין "ימין" בישראל, כאשר בראש מעייניהם, האצת תהליך דה-לגיטימציה של ישראל על כל המשתמע מכך. בראייתם, קיים ספק בזכות הקיום של מדינת ישראל, בהיותה כובשת, עושקת ומבצעת פשעים נגד האנושות.
כך אפוא, פועלם של גורמי שמאל, המכוון לפי השקפת עולמם, "להציל את המדינה מעצמה", מגביר את העויינות לישראל, אינו עולה בקנה אחד עם כללי הדמוקרטיה, ולא פחות מכך, מעצים עד מאוד את הסיכון לסיווגה של ישראל כ"מוקצית מחמת מיאוס" בנסיבות של נצחון של גוש הימין בבחירות הקרובות בהליך דמוקרטי כדבעי.
מבט בלתי משוחד כלפי "תפיסת העולם הפציפיסטית בכל מחיר" מבית היוצר של השמאל הישראלי, מעלה שני ממצאים עיקריים ; האחד - "בידוד" הסוגיה הפלשתינית ממכלול התהליכים הדרמטיים הפוקדים את העולם הערבי בשנים האחרונות, משל הייתה זו "שכיית חמדה" העומדת בפני עצמה, כזו המוקפת אגמים פסטוראליים וגני ירק.
השני - הפנמת מסרי התעמולה והדיסאינפורמציה הפלשתינים בדבר צעדי הדיכוי השיטתיים של כוחות הביטחון נגד האוכלוסייה הפלשתינית וגזילת אדמות פלשתיניות על-ידי מתיישבים בשטחי הגדה המערבית, כאמת עובדתית ללא עוררין; במילים אחרות, הללו נפלו קרבן ללוחמה פסיכולוגית פלשתינית מתוכננת.
אין ספק כי הרשות הפלשתינית ממקדת בשנים האחרונות, מאמץ בלתי נדלה העושה שימוש באמצעי לוחמה פסיכולוגית, ככלי מרכזי בעימות מול ישראל. זוהי תובנה אליה הגיע הצד הפלשתיני בהנתן העובדה שכשל בהשגת מטרותיו בדרכים אלימות.
חוקרים וצוותי חשיבה פלשתינים נדרשים לא אחת לספרו של הוגה הדעות הצבאי הסיני סון טסו "אמנות המלחמה" (THE ART OF WAR) ושואבים ממנו השראה המתורגמת ליוזמות ולפעולות במוסדות ובפורומים בינלאומיים . על-פי משנתו של סון טסו "היכולת להבטיח עצמנו מפני תבוסה נתונה בידינו, אולם ההזדמנות להביס את האויב תנבע ממחדליו של האויב עצמו". במשתמע, בראייה הפלשתינית, הכרת מעמיקה של הממד הישראלי באותה מידה שהצד הפלשתיני מכיר את עצמו היא מפתח לניצחון. מושכל נוסף השאוב מהפילוסופיה של הוגה הדעות הסיני, מתייחס לצורך לנצל את היתרון הטבעי ("הצד החלש" במשוואה) בזירה הבינלאומית ולהפכו לנכס, על-ידי שימוש נכון בכללי המשחק הנהוגים בארה"ב ובמערב אירופה.
סביר להניח כי גם המהלך הפלשתיני הנוכחי מול מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם אינו בבחינת יוזמה מאולתרת, אלא מהווה חלק מתוכנית הפעולה האסטרטגית להבסת ישראל בזירה הבינלאומית. בהקשר זה מצטטים גורמים פלשתינים כלל נקוט על-פי סון טסו: "התחל בתפיסת משהו הנחשב לנכס בעיני יריבך, ובעקבות כך לא יהיה לו מנוס אלא להתיישר בהתאם לרצונך". במלים אחרות, הפנייה למוסדות הבינלאומי מהווה מסלול פעולה נחוש שבראיית הצד הפלשתיני, יניב בסוף הדרך הסדר כפוי על ישראל. כישלון צפוי של ההצבעה במועצת הביטחון תסלול את הדרך להצבעה בעצרת הכללית (על בסיס פרק 7 של מגילת האו"ם-UNITING FOR PEACE), ומשם סלולה הדרך גם לביה"ד הבינלאומי ב-האג.
יש להודות כי ישראל נתפסה בלתי מוכנה די הצורך להתמודדות מול האסטרטגיה הפלשתינית הנחושה, הנהנית גם מרוח גבית הנובעת מטרנד "ההכרה" של פרלמנטים בכמה ממדינות אירופה. יתר על כן, העמדה האמריקנית המהוססת בסוגיה זו, תולדת חוסר האמון בין ממשל אובמה לבין ממשלת ישראל המכהנת, עושה אף היא את שלה.
הזנחת ממד ההסברה, העדר מעוף בתחום הלוחמה הפסיכולוגית, שחיקת ההרתעה נוכח מבצעים צבאיים מוגבלים בהישגיהם, ולא פחות מכך, פעילות עויינת של גורמי שמאל ישראלים בעולם, כל אלה מיצבו את ישראל בעמדת נחיתות אסטרטגית לא פשוטה נוכח המערכה המדינית-דיפלומאטית הממשמשת ובאה.
אין די בהסתמכות על האהדה הבלתי מסויגת הצפויה לישראל מצד הקונגרס האמריקני, ולכן שומה על ממשלת ישראל שתשכיל לשכנע את מדינות העולם החופשי בדבר חוסר התוחלת הטמון בתכתיב חד-צדדי או בהצבת תאריך יעד קשיח למימוש הסכם כפוי. הנסיבות האזוריות, בהנתן התהליך המואץ של התפוררות מדינות הלאום במרחב הערבי והאיום הנשקף למדינות ערב הפרגמטיות מכיוונה של דאעש (המדינה האיסלאמית), הן בבחינת תחמושת הסברתית בלתי מבוטלת הטומנת בחובה סיכוי לבלימת המהלך הפלשתיני בעודו באיבו.
