אור בקצה המנהרה - לכל אלו הסובלים מתזמורת הצרחות באולפנים השונים בתוכניות הפוליטיות למיניהן ואינם מסוגלים לעבור באמצעות השלט לערוץ הספורט/ אופנה / היסטוריה ועוד, יש לי בשורה חשובה אחת: מיד בתום הבחירות המקדימות במפלגות השונות הקקופוניה הזו (שהגיע לשיא (שיישבר בקרוב בקלות) בפגוש את העיתונות ביום שבת בזכותם של
מירי רגב, מאיר כהן, ניצן הורביץ ומרב מיכאלי) תפסק וחברי הכנסת המדלגים בין האולפנים במאמץ להיבחר מחדש יירגעו וישאירו את הזירה לראשי מפלגותיהם.
נמשך המצוד אחרי עיתונאים במפלגות השונות. לגבי הציידים למיניהם - ראשי המפלגות -יתרונם הגדול - חבריהם בתקשורת מה שייתן חשיפה למפלגותיהם. חסרונם הגדול - חוסר ניסיונם הפוליטי שבא לידי ביטוי מיד עם תחילת עבודת הכנסת. פוליטיקה היא מקצוע ככל המקצועות. לא חלטורה. חברות בכנסת היא שליחות ציבורית ולא עשיית קריירה. עשייה למען הכלל ולא למען עצמך.
נטולי תחושת רדיפה לאחרונה שמעתי מ"פרשנים" פוליטיים שונים כי חקירת המשטרה האחרונה בענייניה של "
ישראל ביתנו" לא תסייע למפלגה כבעבר בבחירות בגלל היעדר תחושת הקורבן אצל העולים. עכשיו אנו נמצאים עם עולים שהם דור שני ושלישי שנולד בארץ ותחושת הרדיפה והקיפוח ממנו והלאה. בנושא זה יש לי מספר הערות לגבי אפיונם וזאת כמי שמופיע, לא מעט, מול ציבור צעיר מחבר המדינות בארץ ובעולם במסגרת לימוד FSU:
ראשית, אין לצבור זה ולא הייתה לו תחושת קורבן או מחלת רדיפה. זהו ציבור אינטליגנטי שדי בטוח בעצמו ויודע לאן הוא מכוון. שנית, יש בצבור זה תופעה שלא הייתה בעליות קודמות. בעבר הצעירים, ילידי הארץ, רצו להתערות מיד בחברה הישראלית וחשבו כי נטישת שפת ההורים היא מרכיב חיוני בתהליך הישראליזציה שלהם (כך גם אני שלא הסכמתי לדבר גרמנית, השפה בה השתמשו הורי, במשך כל שנות ילדותי). כך גם לגבי שירה, תרבות והתעניינות בארץ המוצא של ההורים. אצל יוצאי חבר המדינות התופעה שונה (אולי גם בריאה יותר). לצד העברית, הם ממשיכים לשוחח ביניהם ברוסית. מדברים אל צאצאיהם גם ברוסית כדי שיטמיעו את השפה מהבית הקודם. גולשים גם באתרים ברוסית, מזמזמים שירים מהבית, צופים בערוצי טלוויזיה ברוסית ועוד. הם ישראלים דוברי עברית ורוסית.
שלישית, לרבים מעולי חבר המדינות בני משפחה וחברים שנשארו ברוסי, באוקראינה או במדינות אחרות המצב במדינות אלו (בעיקר רוסיה ואוקראינה) מעסיק אותם הרבה יותר מאשר חקירת משטרה כזו או אחרת. המפולת בכלכלה הרוסית והלחימה באוקראינה הם במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות האישי שלהם מאשר כותרות העיתונים בישראל. זאת ועוד הם באו משיטת משטר שבה חילופי שלטון מתבצעים באמצעות חקירות משטרה. משיטה שבה יש תחלופה מעניינת באגף האסירים הפוליטיים: פעם אלו ראשי האופוזיציה וכאשר הם משתחררים הם מוחלפים על-ידי ראשי השלטון. זו אינה תחושת רדיפה אלא הסתכלות מעניינת על הממשק בין חקירות משטרה ומערכות בחירות.
הרצוג לא מנצל את יתרונו אז מה עוד היה לנו השבוע: הרצוג מתמקד בפן החברתי (בעיקר במלל שבמרכזו דאגה לשכבות החלשות בחברה). זהו מהלך אולי נכון מצפונית אבל כאשר בענייני בחירות עסקינן אין בכך שום תועלת. נהפוך הוא. הצבת הנושא החברתי במרכז סדר היום מסייע מאוד לכחלון ולא לעבודה. יתרונו של הרצוג הוא בניהול מו"מ מדיני. בשיקום היחסים עם ארצות הברית (נושא אסטרטגי במעלה ראשונה לאזרחי ישראל). יש לו גם יתרון מובהק בהתנהלותו האישית ובאופיו הנוח לבריות. יתרונות אלו יש להבליט ונושאים אלו צריכים לעמוד במרכז הקמפיין שלו. שילמד מטעויות של
שלי יחימוביץ' ששילמה במנדטים לא מעטים על התעלמותה מהנושא המדיני.
הרצוג חייב לנצל את יתרונו היחסי והעצימו ולא ללכת לכיוונים שבהם אולי עמדתו מאוד ערכית אך בינה ובין ניצחון בבחירות אין דבר וחצי דבר. נתניהו מצדו לצד העצמת יתרונו (טיפול באיומים קיומיים על ישראל) נגרר לדיון על המצב הכלכלי- נועד לכישלון ועל יחסי ישראל והעולם- עוד נקודת חולשה גדולה שלו. כחלון- החניך מצטיין החברתי מתחיל לעסוק בפתרונות מדיניים ומזכיר לציבור כי החיים הם לא רק הורדת מחירי הסלולר. ולפיד, שזכה בגשם של מנדטים בעטיו של קמפיין מוצלח של "לדפוק את החרדים" מודיע עכשיו כי יישב בממשלה ביחד איתם ומאבד כל בדל של יתרון יחסי שהיה לו.
דרוש: רמבו לרשימה קלישאה נוספת שמסתובבת במסדרונות הפוליטיקה ל היום היא: "ברור שדרושה אישיות ביטחונית לרשימה" . זו מתורגמת מיד לחיפוש נואש אחרי אלוף/אלוף משנה או רב סרן שנראה כמו רמבו כאילו שר הביטחון רץ בג'בלאות ומסתער עם מאג ביד על מוצבי האויב. למה ברור? לית מאן דפליג ששר הביטחון המוצלח ביותר של ישראל היה
שמעון פרס (פרט לבן גוריון - גאון וענק שאין שני לו שפרס סייע בידו) רחוק מלהיות רמבו אבל מי שידע לחזות את צרכי העתיד. היה מתומחר (מלשון מחר) לגבי כל נשק חדשני. אדריכל רכש, יזם של תעשיות הביטחוניות ועוד. גם
משה ארנס, שר ביטחון מוצלח לא היה גנרל ולא אדמירל. ולאחרונה מתבררת יותר ויותר תרומתו של
עמיר פרץ לביטחונה של ישראל (בניגוד לעמדת האלופים ותתי האלופים למיניהם). גם הוא, עמיר, על-אף שירותו הצבאי כקצין חבלה (שירות בו נפצע די קשה) אינו נחשב ככזה (רמבו) שהפרשנים מטמיעים בקרב ראשי המפלגות כ"אישיות ביטחונית". מה שנחמד בנושא זה שכל יום מוציאים מ"הבוידם" איזה אלוף אחר שעתידו בעברו ושפרט לכותב, איש אינו מכירו ומשדכים אותו למפלגה בזכות דרגה שנשא לפני יותר מ-30 שנים.
גזענות בסקרים ומילה אחרונה של ביקורת קשה על ערוץ 2 ועל חברי פאנל הצעקות על המצב החברתי ב"פגוש את העיתונות": יושבים באולפן חברי כנסת מכובדים ושר לשעבר ורואים דיאגרמה לגבי התאמת ראשי המפלגות לטיפול בצרכים חברתיים ומיד מתחילים במסע התפארות עצמית והטחת ביקורת ביריב (טוב, אלו בחירות וזה המצב) אבל איש מהם ומעורכי התוכנית לא שמו לב למשפט קשה בחלקה התחתון של הטבלה המוקרנת:
הסקר נערך על ידי.... בקרב מדגם של 500 איש מהאוכלוסייה היהודית בישראל. אין ערבים, אין דרוזים, אין צ'רקסים ואין כ-300,000 איש נוספים המוגדרים כ"אינם יהודים". איני מתכוון לשיבוש בתוצאות בהיעדרם של כשני מיליון אזרחים, הסקרים הם ממילא סוג של שעשועון עבורי אלא לאלמנט הגזעני בהצגה כזו בערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל.
אני רק מתאר לעצמי מה היה קורה אילו בבחירות בארצות הברית, באירופה או בכל מקום אחר בעולם היה נעשה מדגם שבו נכתב שאינו כולל יהודים. כמה קיתונות של קללות, נאצות היו מותחות במדינה כזו. ברובן, אגב, החוק במדינות אלו היה מעמיד לדין את עורכי הסקר ומפרסמיו לדין. אבל אצלנו בלהט ההתנצחות על הטיפול ברווחה אפילו נציגים בולטים של השמאל כמו מרב מיכאלי וניצן הורביץ נדמו. מעניין מה היו אומרים אילו הסקר לא היה כולל מגדר שהם שייכים אליו.
