עובדים עלינו

אם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אזי לא רק שומעיו מאמינים בו אלא גם אומריו. זהו כלל יסוד ידוע בקו התפר שבין תעמולה לבין פסיכולוגיה, ונראה שערוץ 10 מאמץ אותו בחום. השבוע שוב הואשם בנימין נתניהו, מעל המסך המוחשך של הערוץ, באחריות לכך שהוא עומד להיסגר - שקר גס, אך כזה שהערוץ (בעיקר מנהליו ועובדיו) חוזר עליו שוב ושוב. נתניהו אינו אחראי לכך שהרייטינג של הערוץ עם השקתו היה 2%-3%. הוא אינו אחראי לבחירה הכושלת של התכנים. הוא אינו אחראי לשכר השערורייתי ששולם ל"טאלנטים". הוא אינו אחראי להפקת תוכניות ריאליטי רדודות בהשקעות עתק. הוא אינו אחראי להסתבכותו של יוסי מימן בעסקיו האחרים. הוא אינו אחראי לכך שהערוץ לא עמד במחויבויותיו בתחומי ההפקה המקורית ופגע ביוצרים הישראלים. הוא אינו אחראי לכך שהערוץ חייב למדינה עשרות מיליוני שקלים. בקיצור: הוא לא אחראי לכשלון הערוץ ולכך שהוא מפר שוב ושוב את זכיונו ואת החוק. נתניהו עומד בראש שתי ממשלות שמזה שש שנים נותנות לערוץ 10 עוד ועוד אפשרויות להשתקם, למרות שכל עסק אחר כבר מזמן היה נתבע לשלם למדינה את חובותיו עד השקל האחרון, ונשלח לפירוק אם לא היה עומד בכך. אז עכשיו נתניהו רוצה, בתפקידו כשר התקשורת, לבחון מחדש את כל נושא השידור המסחרי. זכותו ואף חובתו; מה שהחליט גלעד ארדן לא מחייב אותו. אבל הכי נוח להתעלם מהכישלון הקולוסלי מבית ולהטיל את האחריות על מי שממילא רוב התקשורת לא אוהבת. ומה על האמת? תעזבו אותם מזוטות.

לפני הכל: יש בישראל עוני נרחב, קשה ומביש. ממשלות ישראל לדורותיהן לא עושות די כדי למגר אותו. כל עני הוא טרגדיה במישור האישי וחרפה במישור הלאומי. אחרי שאמרנו את זה, הבה ונעסוק בעובדות. התקשורת התנפלה כמוצאת שלל רב על דוח של עמותת לתת, ולפיו 29.8% מתושבי ישראל חיים בעוני, מתוכם 13.8% בעוני חמור. 35.1% מהילדים בישראל עניים, טענה העמותה, ובקרב חרדים וערבים שיעור העוני עולה על 40%. בהחלט מחריד. רק מה? לגמרי לא מדעי וכנראה לגמרי לא מדויק. מי שנכנס לדוח של לתת מגלה, שהמספרים מבוססים על נתונים של העמותה עצמה וכמה עמותות נוספות, על ראיונות עם מקבלי סיוע ועל סקר בנוגע לתפיסות הציבור. כלומר: שום מקור אמפירי מקיף ומוסמך. כדאי גם לזכור, שקיומו של העוני וממדיו הם עילת הקיום של לתת ועמותות דומות (ואין בכך כמובן כדי לגרוע מעבודתן החשובה), כך שהן לא לגמרי אוביקטיביות. וזה לא שאין מקור אמין ואמפירי; דווקא יש, והוא פורסם רק כמה ימים קודם לכן. הביטוח הלאומי, זה שמטפל בכל העניים, קבע שמתחת לקו העוני מצויים 18.6% מהמשפחות, 21.8% מהנפשות ן-30.8% מהילדים; עוד נמסר, כי שיעור העוני ירד ב-2013 בהשוואה ל-2012 בכל הפרמטרים. לקראת הבחירות, יש כמה אמצעי תקשורת - ובראשם כידוע קבוצת ידיעות אחרונות - המנסים לצייר את החיים בישראל כשחורים משחור. בדרך להשיג מטרה זו, הם מוכנים להשתמש בכל מניפולציה ולעבוד על כולנו בעיניים. וכמו בקטע הקודם: ומה עם האמת? תעזבו, יש דברים יותר חשובים.

עד שקראתי השבוע את דוח מבקר המדינה, הייתי בטוח שסמי עופר המנוח תרם לפחות מחצית מעלותו של אצטדיון הכדורגל החיפאי הנהדר הקרוי על שמו. בא המבקר יוסף שפירא וגילה, כי בעצם עבדו עלינו. עופר תרם 20 מיליון דולר, שלצורך הנוחות נאמר שהם 75 מיליון שקל. הפרויקט היה אמור לעלות 400 מיליון שקל, כך שתרומתו הייתה פחות מ-20%. בפועל הפרויקט עלה לא פחות מ-600 מיליון שקל, מה שמביא את תרומתו של עופר ל-12.5% בלבד. אם תרצו, התרומה הזאת כיסתה שליש מהחריגה בתקציב הפרויקט. כל השאר בא מכספי ציבור: מפעל הפיס, הטוטו, עיריית חיפה ועוד. אז למה כולם יודעים שזה אצטדיון סמי עופר? למה לא אצטדיון הפיס, הטוטו או חיפה? אגב כך, הייתי מאוד שמח לדעת כמה תרם עופר למרכז הרפואי סוראסקי מתוך התקציב שנועד להקמת מכון הלב הקרוי על שמו, וכמה היה מוכן לתת למוזאון תל אביב מתוך תקציב האגף החדש בתמורה לדרישתו שכל המוזאון ישא את שמו. התרומות כמובן חיוביות מאוד, אך ההתבטלות של גופים ציבוריים מול התורם היא מביכה ואף משפילה.

משרד הביטחון וצה"ל זכו השבוע בתגבורת חשובה במאבקי התקציב: יוסף שפירא קבע, כי אימוני המילואים בכוחות היבשה נפגעו קשות וקשר זאת במישרין לקיצוץ החד בתקציב המיועד לכך. אלא שלמרבה הצער, שפירא לא פרש את התמונה במלואה ואולי נפל לפח שבאמצעותו עובדים עלינו הצבא והמשרד במשך שנים. כאשר מחליטה הממשלה על קיצוץ בתקציב כלשהו, היא אינה קובעת מה יקוצץ אלא רק כמה. ההחלטה איפה לקצץ מסורה לכל משרד, וזה מאוד הגיוני: הרי המשרד יודע יותר טוב מכל אחד אחר מהם סדרי העדיפויות שלו. לכן, כאשר תקציב הביטחון סופג קיצוץ, ההחלטה על מה לוותר נתונה בלעדית בידי המשרד וצה"ל. איש לא אומר להם לקצץ במילואים במקום בתקני הקבע, איש לא אומר להם לוותר על טנקים כדי שיהיה כסף לנכים. זו הסיבה שהתמונה בדוח המבקר הייתה חלקית בלבד. נכון, תקציב האימונים קוצץ, אבל הייתה זו החלטה של צה"ל ומשרד הביטחון - והם יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם.

כבר זמן רב שאנו אומרים וחוזרים ואומרים, שהתביעות הייצוגיות הפכו במידה רבה לתעשיה סחטנית המשרתת קבוצה קטנה יחסית של עורכי דין, ושבדרך כלל אין כל קשר בינן לבין טובת הציבור אותו הן מתיימרות לייצג. כעת נאמרים דברים דומים מפי פרקליטות המדינה, ומכיוון אחר - בידי הנשיא אשר גרוניס. כפי שפרסמנו השבוע, הפרקליטות המייצגות את היועץ המשפטי בתביעות הייצוגיות אומרות במפורש, שעובדים על הציבור כאשר מספרים לו על הסדרי פשרה - משום שבדרך כלל רק עורכי הדין מרוויחים מהן, בעוד הציבור עלול אפילו לצאת מופסד. ואילו גרוניס אומר, שייצוגיות רבות מוגשות בחופזה בידי עורכי דין שרוצים להיותר ראשונים ושלמעשה אינם ראויים לייצג את הקבוצה הנפגעת; גם כאן השיקול אחד ויחיד: שכר הטרחה. הגיע הזמן לבצע רפורמה מקיפה בחוק התביעות הייצוגיות, ולהבטיח שהוא ימלא את מטרתו: לפצות קבוצות גדולות על נזקים שנגרמו להן. צריך להחמיר את תנאי הסף להגשת התביעות, לקבוע שתביעות סחטניות יגררו חיוב בהוצאות ריאליות ולהציב כללים ברורים להסדרי פשרה. בלי כל אלו, ייאלצו בתי המשפט להמשיך ולהתמודד עם גל של סחטנות באיומים בחסות החוק, וגרוע מכך - עם מי שמעדיפים להיכנע לסחטנות.

זה שהעדר מע"מ באילת אינו מוריד את המחירים לצרכנים, אלא לרוב נבלע בכיסיהם של הסוחרים - את זה אני יודע מזמן. ראש העירייה, מאיר יצחק-הלוי, טען באוזני שמדובר בקיזוז של הוצאות ההובלה הכבדות. אולי; אני מוכן להניח שזה נכון. מצד שני, עד השבוע שעבר חשבתי שבסניפים אילתיים של רשתות ארציות המחירים כן יהיו נמוכים יותר, משום שהם אמורים להיות זהים ומינוס המע"מ. התברר לי שלפחות בחלק מן המקרים, עובדים עלינו. בסניפי אילת של רשתות מאפה נאמן וקפה-קפה גובים כ-55 שקל תמורת סלטים, שבתל אביב תשלמו תמורתם בסביבות 45 שקל. כלומר: לא רק שהמחיר אינו נמוך ב-18% - הוא גבוה ב-20%. שזה אומר, שרשתות אלו גובות 35% יותר ממה שהיו אמורות לגבות. למה? כי הן יכולות, כי אילת היא מלכודת תיירים אחת גדולה.