שמענו על תנ"ך בגובה עיניים, מתוך מחשבה גאוותנית ואווילית שאנו בדרגה של גדולי עולם. אחר כך שמענו על תנ"ך מתחת לגובה עיניים, כאשר מתוך ניפוח עצמי, אנו מחשיבים את עצמנו מעולים מהם. עתה, עם תוכנית תנ"ך 929 הגענו לתנ"ך בגובה ביוב.
כמובן, לא הכל שם ביוב, יש גם מאמרים טובים, מלאי יראת שמיים. אך כיצד ידע הקורא התמים, אם קריאתו תדיף ריח בשמים, ככל דיבר ודיבר שיצא מפי רבונו של עולם ומילא את העולם ריח בשמים, או תדיף ריח סירחון ובאשה. וגם אם ראשית המאמר נראה טוב ויקר, כיצד ידע שאין רעל בסופו, כפתגם הרומאי לגבי עקרב In Cauda Venenum - הארס נמצא בזנב.
יש שם גיבוב של כפירה, ליצנות, פריצות, חוצפה כלפי ענקי עולם, תמונות מגעילות, וטומאה מכל סוג ומכל זן. כמובן, אין זה חדש שלומדים תנ"ך מתוך כפירה, אבל הכופרים דאז היו ידענים, וכאן הגענו לכפירה רדודה. כמובן אין זה מנחם במאומה, אך אנו תמהים כיצד אנשים חכמים ונבונים, רציניים וישרים, מתפתים אחרי הבלים כאלה.
כאמור, יש שם גם דברים כשרים, אבל גם זו אינה נחמה, אין החלק הכשר שבמרק מחפה על הטרף שבו, משל לפסוק "וזבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח" (קהלת י א), זבוב אחד מגעיל דיו להמאיס בקבוק שלם של שמן טהור ואיכותי.
כל זאת בעלות של 47 מיליון שקל. וכמובן גם אם זה היה חינם, זה היה עדיין חורבן. שהרי מטרת התנ"ך ולימודו הוא לרומם את האדם אל הקודש העליון, אל דבר השם. בוודאי יטענו שיש "להנגיש" את התנ"ך לכל אדם, אך לימוד תנ"ך אמיתי אינו להורידו לאדם אלא לרומם את האדם אליו, למושכו כלפי מעלה, כפי יכולתו.
כלומר, יש שני אופנים ללמוד תנ"ך: לפני הבנת הכותב או לפי הבנת הקורא. הבנת הכותב היא כמובן לעילא-לעילא. אבל אם נלך לפי הבנת הקורא, הרי זה לא לימוד תנ"ך אלא לימוד האדם, גילוי עולמו הפנימי, מעין סדנה פסיכולוגית של מודעות עצמית. למשל מי שרואה בתנ"ך פריצוּת, הרי זה סימן שזה מה שיש לו בראש.
כל זה מתחיל ממה שמכונה "הספרות הרומנטית של המאה ה-19", כגון רוסו, ב"וידויים" שלו, שראה אידאל לחשוף לרבים, את כל הסחי והמאוס שבו, על פרשו ועל כרעיו, מתוך טיעון שצריך פתיחות ושקיפות.
לא כן! כולנו יודעים שבתחתית האישיות, מלבד הראשונים כמלאכים, זורם ביוב. אך אין זו סיבה לתת לו לפרוץ באמצע טרקלין החיים, אלא יש לאטום אותו במכסים אטומים לגמרי, כמו שחוסמים את פתחי הביוב ברשות הרבים, כדי שאף טיפת סירחון לא תבקע החוצה.
אופנת ביוב זו אינה חדשה, אלא לפי מרן הרב קוק, היא הייתה עבודת הפְּעור במובן הנפשי של הוצאה לחוץ של כל סירחון פנימי, במקום להוסיף טהרה וקדושה, שלאיטם ירפאו כל נבלה [פנקסי הראיה א עמ' מה-מו ועיין עמ' כז].
כמה יפים הם דברי ספר הזוהר בנדון, אשר זהו תרגומם: "אוי לו לאדם, שאומר שהתורה הזאת באה להראות סיפורים בעלמא, דברי הדיוטות, שאם כך, גם בזמן הזה, אנו יכולים לכתוב תורה, עם דברי הדיוטות, ובאיכות יותר טובה. אפילו אותם שליטים בעלמא, יש ביניהם דברים עילאיים יותר, אם כך נלך אחריהם, נעשה מהם תורה באופן כזה" [זוהר בהעלתך קנב א. מובא בתפארת ישראל למהר"ל פרק יג ופרק נט]. אז אולי עדיף תורת-ויקטור-הוגו 939, תורת-שקספיר 949 ותורת-גיטה 959.
אלא אנו עומדים בחרדת קודש מול תורת קודש ששמענו מפי הגבורה.
