"מאין לקחו אנשים אלה, שגופם תשוש מרעב, כוח עמידה בגבורה כזאת?... את נפש האדם לא שברו [הגרמנים]. האנשים הסתגלו למציאות החדשה וחיפשו דרכים לשמירת הגחלת הלאומית והאנושית. וזה אולי המרד הראשון, המרד שהתחיל כמעט ביום הראשון לכניסת הגרמנים. מרד אפור, שקט, של צבא ללא דרגות, ללא מדים, ללא אותות הצטיינות וברק, מרד יום-יומי של הנאבקים על נפש כל נער, כל ילד יהודי".
דברים שכתבה פרדקה מזיא מהעיר בנדין שבפולין, בטיוטת חיבור על חינוך ילדים ונוער בגטאות. דברים שמסכמים בלשון פשוטה אך מרגשת את רוחם של 186 מסמכים שלוקטו בספר "ללמוד ולחיות: החינוך היהודי בפולין ובליטא בתקופת השואה" שערכה לאה לנגלבן, ופורסם בידי המרכז ללימודי שואה במכללה ירושלים.
הספר עוסק באחד מהגילויים המרשימים ביותר של עמידה יהודית בשואה - עמידה שבאה לידי ביטוי לא בהתקוממות מזוינת, אלא בחיי היום-יום, בשמירה על צלם אנוש אל מול שתיארו אותם כ"אונטרמנטשן" ("תת-אדם"), מאבק על המשך של חיי רוח ותרבות בתנאים בלתי אפשריים, וגם חינוך של הילדים והנוער. החינוך היה משימה קשה ביותר, הן משום שהגרמנים בדרך כלל אסרו עליו (למעט הכשרה מקצועית ששימשה גם אותם), הן משום שחלק ניכר מהילדים נדרשו לסייע בקיום משפחותיהם, הן משום שכמעט ולא הייתה דרך לשלם למורים והן משום שצורכי הלימוד הבסיסיים ביותר היו במחסור או כלל לא נמצאו.
ובכל זאת, כפי שמראה לנגלבן בקטעים שנאספו בעיקר מספרים קודמים אך גם מארכיונים, החינוך התקיים לאורכן ולרוחבן של פולין וליטא, החל מיום הכיבוש ועד יום הרצח. נטלו בו חלק ילדים וילדות, נערים ונערות. הוא היה דתי, חרדי, חילוני, ציוני. כיתות התקיימו במחתרת במסווה של מטבחים ציבוריים, או בחדרים קפואים בבניינים חרבים-למחצה. ולא רק לימודים: גם הופעות, הצגות ואפילו מסיבות נערכו בגטאות בהם המוות היה בן-בית.
מהיכן נשאבו תעצומות הנפש שנדרשו לכך? חלק מהתשובה טמון, באופן אבסורדי, בחוסר הידיעה של יהודי פולין וליטא על הצפוי להם. חשוב מאוד לזכור, שאדולף היטלר הורה על ההשמדה ההמונית לכל המוקדם באמצע 1941, ועידת ואנזה לתיאום הרצח התכנסה בינואר 1942 והוא קיבל את צורתו התעשייתית באמצע 1942. נכון שבליטא נרצחו רבבות יהודים כבר באביב 1941, אך ככלל לא ניתן היה לדעת שמדובר ברצח עם - משום שכאמור הוא טרם החל. לכן, היה רצון לחנך את הנוער מתוך הנחה ואמונה שלפחות חלק ממנו ישרוד וממילא יזדקק לידע ולערכים.
חלק אחר של התשובה נעוץ במסורת היהודית הארוכה של חינוך, שמקורה בציווי התורני "ושננתם לבניך ודיברת בם". בתי ספר קמו בארץ ישראל עוד לפני חורבן בית שני, וידיעת קרוא וכתוב הייתה נחלתו של כמעט כל ילד יהודי גם בתנאי הגלות הקשים ביותר. החינוך טבוע בדנ"א של העם היהודי, והוא לא נעקר משם גם בשנות השואה. אדרבה: דומה שכוחו אפילו גבר, הן כצורה של מרד נגד השלטון הנאצי והן כדרך להרחיק - ולו זמנית וחלקית - את הילדים מהמציאות הנוראה בתוכה חיו.
הקובץ שלפנינו הוא ריכוז מרתק ומאלף של מקורות העוסקים בתחום חיוני ומרכזי זה. הוא מלמד על היקפו ועומקו של החינוך היהודי בשתיים מזירות הרצח העיקריות בשנות השואה. ככזה, הוא ישרת בוודאי חוקרים בעתיד, וחשוב מכך - הוא כלי חיוני למחנכי היום בבואם להעביר לתלמידיהם עוד אחד מלקחי השואה: אפשר לשמור על צלם אנוש גם במעמקי גיהנום שיוצרים בני אדם אחרים.
