בחירות הן שעת המבחן לשלטון הדמוקרטי. שעתם של האזרחים להביע אמון בשלטון הקיים ובדרך החברתית, הכלכלית והמדינית שבה הוא מוביל את המדינה, או להביע אכזבתו ולתת קולו למפלגה אחרת. וזאת, על-מנת לאפשר, ואף להאמין, שהשלטון החדש ישפר את המצב.
זוהי מהות הדמוקרטיה וזוהי, למעשה, הפעם היחידה בה יש לאזרח אפשרות להשפיע על גורלו, האישי והקולקטיבי.
כמעט כל אזרחי ישראל חשים על בשרם, בדרך זו או אחרת, את ההתדרדרות במצב הכלכלי והחברתי.
בישראל, מזה עשר שנים ויותר, השכר הריאלי לא עלה, למרות הצמיחה הכלכלית. פירותיה אינם מגיעים לכלל העובדים אלא לשכבה דקה של בעלי ההון והמקורבים אליהם.
חלה נסיקה של מחירי הדיור, כך שהוא הופך לחלום רחוק ובלתי מושג לחלקים גדולים באוכלוסייה.
קיים מאבק הישרדות של המעמד הבינוני, אשר מתקשה 'לצוף' מעל המים ומתוסכל מכך שאינו יכול לסייע לילדיו לבנות את חייהם, וקיימת נפילת אזרחים רבים ממעמד ביניים לחזקת 'עניים'.
כמו-כן ישנה התדרדרות במערכת הבריאות, באופן שאינו נותן מענה הולם לצרכי האוכלוסייה.
גילויי שחיתות יומיומיים בכל הרמות של השרות הציבורי. מערכות ציבוריות שאינן משרתות את אינטרס הציבור אלא בעיקר את עצמן, בבבחינת הגולם קם על יוצרו, וזאת, בנוסף לגילויים של נפוטיזם וקבוצות אינטרסים הקובעות את סדר היום הכלכלי והחברתי.
בישראל של היום התחבורה ציבורית מיושנת, אינה עומדת בצרכי שנות האלפיים ואינה נותנת מענה להסעת מאות אלפי אזרחים, ובייחוד בגוש-דן (מיזם הרכבת התחתית בתל אביב נשאר בגדר חלום רחוק...).
ועוד לא דיברנו על השערורייה התורנית מהבוקר, בדבר מכירת דירות של דיור ציבורי למוסדות דת על-ידי שר השיכון
אורי אריאל, במקום להעביר אותם למשפחות מעוטות יכולת המשוועות לדיור. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות, הממחישה את הנתק שבין הממשלה לעם, את הניכור ואת האטימות, כמו גם את העובדה שהיא חדלה לשרת את האזרחים אלא משרתת אינטרסים צרים של סקטורים ובעלי עניין.
עתיד טוב יותר אני נזכרת בנשיא רוזוולט אשר בעת המשבר הכלכלי בארצות הברית בשנות השלושים של המאה הקודמת, נהג ל'שוחח' עם האזרחים ברדיו ב'שיחות ליד האח'. שם שיתף אותם בקשיים ובאתגרים, אך גם בפעולות שהממשלה עושה למענם. כך החזיר את אמון הציבור בממשל, והעניק להם תחושה שכל רבדי הממשלה פועלים על-מנת לחלץ את האזרח הפשוט ממצוקתו ולהעניק לעם האמריקני עתיד טוב יותר. הם חשו שהנשיא מבין אותם, מודע למצוקתם ועובד יום ולילה למענם.
החוסן האמיתי של מדינת ישראל טמון בתחושת המחויבות של הממשלה כלפי האזרחים ולהפך, בתחושת המחויבות של האזרחים למדינה. זהו חוזה בלתי כתוב. המחויבות האזרחית בנויה על האמון והביטחון הבסיסי שהממשלה דואגת לחברה האזרחית.
החוסן טמון בלכידות הלאומית, במערכות ציבוריות חזקות, במצב כלכלי וחברתי המאפשר למרבית האוכלוסייה להתפרנס מיגיע כפיה בכבוד, ולא לחיות רק חיי הישרדות. בכך שהחברה הישראלית תהייה מושתתת על הוגנות, שקיפות, על מחויבות המדינה לאזרחיה ועל אמון האזרחים במערכת השלטונית.
חברה מפוררת, הכוללת בתוכה חלקים גדולים של אזרחים כועסים ומתוסכלים היא חברה חלשה, חברה אשר תתקשה לעמוד באתגרים הביטחוניים והאחרים שעומדים לפתחה.
נבנתה כאן מדינה מפוארת ברוח החזון הדמוקרטי, דווקא משום השונות הרבה ופסיפס התרבויות הקיים במדינת ישראל. השונות מעשירה את החברה והופכת אותה לחדשנית, יוזמת ומהווה מודל עולמי של צמיחה ויזמות כלכלית וטכנולוגית.
אך כל זה אינו מספיק. נחוץ שיהיה שלטון אשר יחזק את חוסנה של החברה ויאפשר לישראלים ללכת זקופי גו. לאפשר לדור הצעיר שצמח, לאו-דווקא במשפחות מבוססות, את האפשרות לחלום על חיים טובים, ולממש את החלום...אפשר לעשות זאת. כמי שנולדה במדינת ישראל בסוף שנות החמישים, והקימה משפחה בסוף שנות השבעים, אני יכולה להעיד שבתקופתי עמדו אפשרויות רבות בפני הדור הצעיר, ולאו-דווקא מהמשפחות המבוססות.
צריך להפוך את החלום לריאלי, וזהו בדיוק תפקידה של הממשלה.
ממשל שאינו מספק את הסחורה צריך ללכת.
בדיוק כמו מנכ"ל כושל,
מאמן לא מוצלח.
וראש עיר מושחת.
