מעידן גרוניס לעידן נאור

שיטת הסניוריטי מביאה, כידוע, לכך שוותיק שופטי בית המשפט העליון הוא המתמנה לנשיאו – ולא בהכרח המשפטן הטוב ביותר או המינהלן הטוב ביותר. זאת, למרות שנשיא בית המשפט העליון מופקד גם על ניהולה האסטרטגי של מערכת בתי המשפט. אהרן ברק, מגדולי המשפטנים של ישראל, לא ממש התעניין בצד הניהולי. דורית ביניש שבאה אחריו (עם ניסיון מניהול הפרקליטות) הייתה צריכה בנושאים רבים להתחיל כמעט מאפס, ואשר גרוניס המשיך בדרכה תוך נקיטת יוזמות חשובות משל עצמו. גרוניס שם דגש, גם בהנחיותיו וגם בפסיקותיו, על ניצול יעיל ככל האפשר של משאבי בתי המשפט. הוא הורה לקיים ברציפות את דיוני ההוכחות בתיקים פליליים, ולא התרגש מזעקות השבר של חלק מעורכי הדין. באותה רוח, הוציא גרוניס הנחיות קשוחות בנושא דחיית דיונים; עמיתיו דחו עתירה לבג"ץ נגד הנהלים, אם כי קבעו שראוי לבחון אותם אחרי שנתיים כדי להסיק מסקנות. ואילו בפסיקותיו הוביל גרוניס קו של הטלת הוצאות משמעותיות בעתירות סרק, אשר למרבה הצער לא חלחל – ודאי שלא די הצורך – לערכאות הנמוכות יותר. לצד זאת, הוא הדגיש פעמים רבות את החשש מפני הגשת תביעות ייצוגיות סחטניות, וגם כאן עמד על הצורך שלא לבזבז את הזמן השיפוטי. מצד שני, גרוניס הרבה להעביר תיקים להרכבים מורחבים בני חמישה, שבעה ואפילו תשעה שופטים. כמה דוגמאות: ערעור המדינה בנושא אהוד אולמרט והערעורים בפרשת הולילנד נדונים בפני חמישה שופטים; שבעה שופטים דנו בשאלה האם נתוני יעילות השופטים ייחשפו לציבור, בסוגיית קיצבת הבטחת הכנסה לאברכים, בפיצויים על ההינתקות, בעתירות נגד חוק הגז, בשאלת כפיית ברית מילה בידי בית הדין הרבני, בתעריפי המים, ברישום שני הומוסקסואלים כאבותיה של ילדה ובסוגיית הפריה מלאכותית ללסביות; העתירות בנושא חוק המסתננים, קיומן של ועדות קבלה ביישובים, הפטור לבתי ספר חרדיים מלימודי ליב"ה והדיון הנוסף בנושא אילנה דיין היו בפני תשעה שופטים. ספק אם זהו ניצול מיטבי של זמנם של שופטי בית המשפט העליון. מערכת בתי המשפט אחרי שלוש שנותיו של גרוניס היא יעילה יותר, אם כי היא עדיין אינה מטפלת בבעיה השורשית שלה: ריבוי עורכי דין גרועים, היוזמים הליכים מיותרים ואינם יודעים כיצד להתכונן לדיונים ולהתנהל בהם. נכון שהפתרון היסודי מצוי בידי שר המשפטים ולשכת עורכי הדין, אך גם לשופטים יש הרבה מה לתרום: חיוב בהוצאות אישיות במקרים קיצוניים, הטלת הוצאות ריאליות בתביעות מיותרות ואף הגשת תלונות אתיות במקרים המתאימים. צעדים כאלו צריכים לבוא בהנחיה/בפסיקה מלמעלה, אך גרוניס נמנע מלנקוט בהם. בשולי הדברים: מדד תפוקת שופטי בית המשפט העליון, שפורסם לראשונה ב-News1 באוגוסט 2014, גילה שגרוניס הוא אחד השופטים הפחות-יעילים בעליון. גרוניס ניצב במקום ב-12 בלבד, עם 212 נקודות – 56% פחות מאשר אליקים רובינשטיין שהיה במקום הראשון, ו-32% פחות מהנשיאה הבאה, מרים נאור, שהייתה שלישית.

כאשר קראתי את פסק הדין בעתירה נגד נוהל הדחיות, חשבתי מיד: אצל אהרן ברק זה לא היה קורה; השופטים לא היו מעלים על דעתם לרמוז שנוהל שהוציא ברק עלול להיות בעייתי. המחשבה הבאה הייתה: העובדה שזה קורה לגרוניס, היא דווקא לזכותו. גרוניס מצא את עצמו יותר מפעם אחת במיעוט בנושאים מרכזיים. הוא היה היחיד מבין תשעת שופטי בג"ץ שסבר שאין להדיח את ראשי הערים שהועמדו לדין ערב הבחירות ב-2013. בנושא חוק המסתננים הוא נמנה על המיעוט שסבר שאין לבטל את החוק, נאמן לתפיסתו לפיה ההתערבות בחקיקה צריכה להיעשות בריסון רב. עוד לפני שהתמנה לנשיא היה היחיד, בהרכב של תשעה שופטים, בקובעו שבמשפט הפלילי יש כללים פרשנות שונים מאשר ביתר ענפי המשפט. והיו עוד מקרים בולטים בהם נותר במיעוט. ההלכה קובעת, שבהצבעות בסנהדרין מתחילים מהחבר הזוטר ביותר והנשיא מביע אחרון את דעתו – כך שהבעת הדעות תהיה חופשית מלחצים ויראת כבוד. כאשר נשיא בית המשפט העליון נותר במיעוט, זה מלמד רבות גם עליו וגם על חבריו. זה מוכיח שקיימת עצמאות מחשבתית של השופטים האחרים, וזה מוכיח שהנשיא אינו נבוך מהיותו במיעוט. בהחלט מצב שראוי להשתבח בו.

כמו קודמיו בתפקיד הנשיא, גם גרוניס דחה כמעט את כל הבקשות לפסילת שופטים. מה שבלט אצלו בתחום ההגנה על שופטים, היה היד הרכה שנקט כלפי שופטים שנקלעו לסיטואציות בעייתיות. למעשה, גרוניס כמעט ולא טיפל בהם, יצר תחושה שהם מורמים מעם, וזהו בהחלט כישלון ניהולי. כאשר התפוצצה פרשת הפרוטוקול שזייפה ורדה אלשיך, גרוניס הניח לה להמשיך את חופשתה בחו"ל ורק עם חזרתה ארצה זימן אותה לבירור. בסופו של דבר, אלשיך הקדימה בכמה חודשים את פרישתה, ובכלל לא ברור האם לגרוניס הייתה יד בהחלטתה. כאשר חשף יואב יצחק את עבירות המין המיוחסות לנשיא המחוזי יצחק כהן, גרוניס לא הורה לו לצאת לחופשה, לא השעה אותו ובוודאי שלא פיטר אותו; כהן עשה את כל זה בעצמו. כך, להבדיל, היה כאשר השופט משה גלעד נחשד בעבירות מס: הוא יצא לחופשה מיוזמתו, והנהלת בתי המשפט אפילו לא דיווחה על כך. התנהלות כזו אינה מוסיפה לאמון הציבור במערכת בתי המשפט.

תגובתו של גרוניס למשוב השופטים שהחיה ראש לשכת עורכי הדין, דורון ברזילי, הייתה שגויה ואף פסולה. הוא הטיל חרם על ברזילי ועל הוועד המרכזי של הלשכה, אסר על כל השופטים להשתתף באירועים שמארגנים הללו, והוא עצמו הופיע עם ברזילי על במה אחת כמי שכפאו שד רק בשל נוכחותו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין. גרוניס התנהג בהקשר הזה כיו"ר ארגון מקצועי ולא כראש המערכת השיפוטית. נכון, המשוב בעייתי. נכון, מקורות המימון שלו בעייתיים עוד יותר. נכון, ברזילי משתמש בו לצורכי בחירות. אבל מערכת המשפט אינה העסק הפרטי של גרוניס והשופטים לא עובדים אצלו. אין זה ראוי שגורם ציבורי המחויב בשוויוניות יטיל חרם, על אחת כמה וכמה – בתי המשפט. עוד יותר פסולה הייתה התייצבותו של גרוניס לצידה של האופוזיציה בלשכת עורכי הדין (ראשי המחוזות), כאשר בכך התערב בצורה חסרת תקדים בפוליטיקה הפנימית של הלשכה – והכל פחות משנה לפני הבחירות לראשותה. מה עוד, שיש הטוענים שהתנגדותו של גרוניס רק חיזקה את מעמדו של ברזילי.

את אהרן ברק האשימו גורמים שונים, בעיקר חרדיים ומן הימין, בכך שדעותיו משפיעות בצורה משמעותית על הכרעותיו. נגד גרוניס לא נשמעו טענות כאלו, למרות שניתן להעלות על הדעת לפחות שלושה פסקי דין מרכזיים שלו שנראו כמוטים פוליטית: הכשרת התמודדותה של חנין זועבי בבחירות לכנסת ה-19, דחיית העתירה נגד אי-העמדתה לדין בפרשת ה"מרמרה" וההוראה להרוס את מאחז עמונה. עוד פסק דין של גרוניס שעורר אי-נוחות היה בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין. גרוניס כתב את חוות הדעת העיקרית, בה ביטל את הגנת "אמת לשעתה", וקבע שלעיתונות יש חובה חברתית לפרסם עניינים בעלי חשיבות ציבורית. במקרה הספציפי של סרן ר' קבע גרוניס, כי דיין פעלה בתום לב ולכן היא נהנית מהגנת החובה החברתית. גרוניס אומנם אמר שהתנהלותה של דיין הייתה על הגבול, אך משום מה קבע שהיא לא חצתה אותו. אלא שקביעה זו עמדה בניגוד לעובדות, ולפיהן דיין פברקה קטעים משמעותיים בתחקיר ויצרה בכך רושם שלילי שגוי לגבי סרן ר'. האם עיתונאי אחר, פחות מקושר לצמרת המשפטית, היה זוכה ליחס סלחני שכזה?

מרים נאור היא קודם כל מקצוענית, ולא מעטים סבורים שהיא השופטת הטובה ביותר בישראל. היא יושבת על כס השיפוט כבר 34 שנים ועברה בשלוש הערכאות, בכולן נודעה ביעילותה הרבה, בתפיסתה המהירה וביכולתה השכלית המרשימה. פסקי הדין של נאור הם כמעט תמיד יבשים וענייניים; קשה מאוד למצוא דוגמאות להבעת רגשות מצידה. היא גם נוטה להתמקד בעניין שבפניה, ללא יומרות לתקן עולם, ובכך ממלאת את תפקידו המרכזי של השופט: להכריע בתיק שהוצב לפתחו. באופן טבעי, תחת ידיה של נאור עברו תיקים חשובים רבים, במיוחד בתחום הפלילי. בבית המשפט המחוזי בירושלים היא ישבה במשפט הבנקאים והרשיעה את האחראים לוויסות המניות; היא הייתה גם חברה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי. בבית המשפט העליון עמדה נאור בראש ההרכב שדחה את ערעורו של משה קצב ובראש ההרכב שדחה את ערעורו של אליאור חן, ואילו דעת המיעוט שלה בפרשת שמעון שבס הפכה בדיון הנוסף להלכה המחייבת עד היום בתחום הפרת האמונים. בנושא חוק המסתננים נמנתה נאור על הרוב שהחליט לבטל אותו, ובפסק דין אילנה דיין היא הצטרפה בשורה אחת לדעתו של גרוניס. נאור הייתה חלק מהרוב שדחה עתירה של לסביות להרות באמצעות הפריה מלאכותית, ומאידך – כתבה את חוות הדעת העיקרית שאפשרה לשני גברים להירשם כאבותיה של ילדה. היא הייתה בדעת הרוב גם היה בדחיית העתירה נגד הימנעות מלימודי ליב"ה בחינוך החרדי, בפסק הדין שביטל את קצבאות הבטחת ההכנסה לאברכים, בדחיית העתירות נגד חוק הגז ובדחיית העתירה נגד פעילותן של ועדות קבלה ליישובים. נאור כתבה את דעת הרוב שקבעה, כי לבית הדין הרבני אין סמכות לכפות ברית מילה כחלק מסכסוך גירושין, אך החזירה לו את התיק לבחינה נוספת. היא גם כתבה את חוות הדעת המובילה בהחלטה שלא להעניק פיצויים נוספים למפוני ההינתקות. אין זה אומר שלנאור אין תפיסות עולם. ודאי שיש לה. בנושא האקטיביזם השיפוטי – מה שהפך להיות נייר הלקמוס לבחינת שופטי העליון – היא ניצבת איפשהו באמצע בין ברק וביניש לבין גרוניס, קרוב יותר לאחרון מאשר לראשונים. כמי שהופקדה על רוב הבקשות לדיונים נוספים, המשיכה נאור בקו הקבוע של דחיית הבקשות בזו אחר זו. מבחינת תחומי משפט, מדד התפוקה של News1 – בו דורגה במקום השלישי – הראה שנאור פועלת במידה שווה בכולם, למרות שהיא נחשבת יותר לפליליסטית. תפיסותיה הניהוליות של נאור לא ידועות; היא מעולם לא ניהלה בית משפט, וכעת תופקד על המערכת כולה. מותר לשער, שנאור תמשיך בקו של הגברת היעילות, ואולי תנקוט ביד תקיפה יותר כלפי מי שמציפים את בתי המשפט בהליכים מיותרים. אחרי 34 שנים, יש לה 33 חודשים להטביע את חותמה.