פרשת ויחי מסיימת את האירוע הדרמטי ביותר בתנ"ך, ואולי בסיפורת העולמית (אבוי להשוואה!); פרשת יוסף ואחיו, יעקב ובניו. כל ילד ומבוגר מתרגש וכל עין דומעת מחדש, מדי דברי בו, בקריאת התורה או בלימודה.
ספר בראשית כולו אפוף דרמות אשר הצד השווה שבהן היותן בלתי חינוכיות או לא צנועות; רצח הבל, גירוש ישמעאל, גניבת הברכות, תחבולות לבן ויעקב ומאורעות יוסף ואחיו. ובינו-לבינה; אבימלך ושרה, ראובן ובלהה, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר ועוד. חלק מאירועים אלו מסתיים בתשובה או בנצחון הטוב על הרע גם בדרכי עורמה.
תנ"ך - באיזה גובה? אינני מעלה את השאלה הפשוטה: מה רצתה תורה-מן-השמים ללמדנו? משום ש...אין לי תשובה שכלית. לוּ מדובר היה ב'סיפורת עולמית' היה מקום לדיונים ופאנלים "מה כוונת המשורר?" ו"אילו תובנות ניתן לשאוב?".
לדידי, התשובה איננה בעולם הפשט, ולא בתחום החובבנות הפסיכולוגית,
אלא בעולמות נישאים יותר; הדרש, הרמז והסוד. קביעת חז"ל (תנחומא ט) "מה שאירע לאבות סימן לבנים" שצוטטה ברמב"ן (יב,ו) בצעד הראשון של האב הראשון בארץ ישראל ("ויעבור אברם בארץ - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול") היא המפתח למסר האלקי. גלום בה היגד שאיננו יכולים לפענח בכוחנו סימני-בראשית אלו. הם חתומים במהלכי עם ישראל בגלות, בגאולה ולימות המשיח.
בשורות הבאות אתפלמס קמעא עם אסכולת 'תנ"ך בגובה העינים', שאינני 'מתחבר' אליה. בבית מדרשם נזרקה שאלה מטרידה (וגם בבית מדרשו של הרמב"ן המצוטט בכותרת):
מדוע יוסף השליט לא שלח הודעה לאביו על הימצאותו במצרים? יונת דואר? טלגרמה? ווטסאפ? משהו?
לפני שנים העלה (מגדים א) ידידי הרב יואל בן נון, פענוח חדשני שעיקרו; יוסף לא ידע שאביו לא יודע ולפיכך התנתק כי החליט שאביו זנחו, כ'כבשה השחורה במשפחה', כמעשה אבותיו בגירוש ישמעאל ודחיית עשו. יוסף שיקע 'זניחתו' זו בשם בנו מנשה "כי נשני אלקים את כל... בית אבי" (מא,נא). תיאוריה מקסימה אבל... אינה מתיישבת על הלב! ידיד אחר, הרב יעקב מדן, הכה על קדקדו (מגדים ב), דחה והפריך דיוקי פסוקיו. הוא מצדד בתיאורית האברבנאל ועוד שמטרת יוסף הייתה
להניעם לחזרה בתשובה ("אבל אשמים אנחנו") ולבדוק יחסם לבנימין. לא השתכנעתי! האם זה מצדיק צער אב המתאבל ללא הפוגות על בן אהוב שנעלם?
ידיד נוסף, הרב
חנן פורת נ"ע, מעלה רעיון חינוכי: יוסף הצדיק 'נשכב על הגד"רלטובת אחיו; הבליג מלשלוח סימן חיים לאביו כדי למנוע מהם קללת אב זקן כשיוודע לו מי באמת טרף אותו. פנטסטי, אך לא משכנע! האם יוסף התחבולן לא יכול היה למצוא סיפור כיסוי מתוחכם ולהודיע לאב המתאבל ש"עוד יוסף חי"? פרופ' נכבד מצטרף לקונסוליום הפסיכולוגי ומציע דיאגנוזה: יוסף 'מוכה טראומה'! ולא אלאה אתכם בהגיגים נוספים שאינם נותנים מענה מוסרי סביר.
עולמות משיחיים פרשני התנ"ך הללו, המנתחים את אישי התורה "באמת איש" (דברים ג,יא), תולים אלף מגינם ברמב"ן אשר נדרש לשאלה זו (שצוטטה בראש המדור). תשובתו "לקיים החלומות" איננה מוסרית, איננה חינוכית ואיננה פסיכולוגית (אלא א"כ נראה בה 'אגו' נסיכִי ענק). דבריו חצובים מעולמות הדרש, הרמז והסוד שהוזכרו לעיל כ'גובה התנ"ך' הראוי. אני שומע ב'פתרון החלומות' הרמב"ני הזה הד 'משיחי' המשיק לעולמו של משיח בן יוסף, אשר הליכותיו טמירות ועלומות במצוות קורא הדורות מראש. תשובת הרמב"ן החזונית טבועה בחותם "סימן לבנים" הרמב"ני, גם אם איננו יודעים לפענח בבטחה סימן לְמָה? ושמא לפנינו אות משמים כי 'משיח בא, משיח לא מטלפן'?
ומי שעדין סבור שניתן לתת הסברים שכליים, אנושיים וחינוכיים לפרשה דרמטית זו, אפנה אותו לרש"י החז"לי (לז,לד-ה): "'ויתאבל על בנו ימים רבים... ויבך אותו אביו'; יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי", ולא גילה ליעקב. שיָקום מי שיש לו הסבר אנושי להתנהגות זו!
