קרצייה עיתונאית "בכי-רע"

כוכבה צהובון ידועה בציבור הרחב של קוראי העיתון הנפוץ שבו היא מפרסמת את הגיגיה הרכילותיים-ספקולטיביים בתור עיתונאית ותיקה, "מקורבת" לבכירי המערכת, שרי ממשלה בהווה ובעבר, וגם לכמה אלופים בדימוס מרוב חילות צה"ל שנפלו בשבי חנופתה - מתקרבת במהירות חד-ספרתית למועד הפרישה לגמלאות. שיהיה במזל. כבר מצעירותה הייתה כוכבה כוכבת בעיני עצמה. למזלה, בני משפחתה האוהבים תמיד טרחו לספר לה שהיא יפה וחכמה - הם לא ידעו אם זה יועיל אך לבטח לא יזיק. והיא תמיד שמחה לשמוע מחמאות, גם אם לא הייתה ראויה להן. אבל, כאשר הביטה במראה, בינה לבין עצמה, היא ראתה את האמת הלא כל כך מחמיאה. וכדי לפצות את עצמה על החסר היא החליטה לנצח את כל היפות והחתיכות מהמחזור שלה בכך ששמה כעיתונאית יהיה נודע לתהילה יותר מהן. לצערה, גם בתחום זה לא הייתה לה סחורה משובחת במיוחד לשווק. בעולם הנרחב של התקשורת תמיד נמצאו עיתונאיות אחרות, מוכשרות ומקוריות יותר ממנה. כדי להתגבר על המכשול בחרה כוכבה בשיטת פעולה מתוחכמת. היא למדה להתחנף אל בעלי סמכות ויכולת השפעה במערכת, כדי שיעשו ככול יכולתם לסייע לה לקדם את עצמה ולהגיע לצמרת. היא פיתחה יכולת מופלאה להידבק למי שצריך ממש כמו קרצייה המוצצת את דמם של קורבנותיה ואחר כך נוטשת בחיפוש אחר קורבן חדש שכדאי למצוץ את דמו הטרי. ואכן החנופה, הנחישות והדבקות במשימה האישית, מבלי להתחשב במחיר או באמצעים - הביאו את התועלת המיוחלת. היא טיפסה במדרגות והתקדמה עד אשר בעל הבית הבחין באמביציות האישיות העזות שלה והחליט, מטעמיו האישיים הנסתרים, שכדאי לו להצמיד אליה את התארים "פרשנית" ו"בכירה". עמיתיה במערכת הפכו את הכבוד לבדיחה והחלו לכנותה - מטעמי זהירות רק מאחורי גבה - בתואר הלא מחמיא: "בכי-רע". למרות שנהגה לכתוב על דמויות מן העולם הפוליטי לא היו לה דעות פוליטיות ברורות ומוגדרות. היא השפילה ורוממה את קורבנותיה על-פי כיוון הרוח הפוליטית הנושבת. אם המרואיינים היו חברים של החברים מן השמאל - הם תמיד היו הטובים. ואם השתייכו למחנה ה"לא מקובל" הם היו הרעים, הטיפשים, מוליכי השולל. אבל כדי שתהיה בטוחה שאינה שוגה בבחירת המטרה להתעללות היא נהגה לעיין מראש ברשימת "האיסורים" שהפעיל בעל הבית - האנשים שאסור לגעת בהם, כיוון שהם קשורים באינטרס הכלכלי-פוליטי של העורך הראשי וכמובן להימנע מחריגות שעלולות לגרור פגיעה במעמד. גם מבחינת השכלתה לא היה לה במה להתגאות במיוחד. כמו רבות ממתחרותיה גם היא למדה באוניברסיטה משהו לא מחייב, אף אם לא היה בו כדי להכשיר אותה למעמד שאליו השתוקקה להגיע. כשנשאלה פעם על-ידי אחד מעמיתיה מה היו הכישרונות שהכשירו אותה לקבל על עצמה את המעמד הבכיר, היא הבהירה, לשם שינוי, את האמת שלה - "זה מה שאני עושה כבר שנים רבות והזמן העושה את שלו הוא השופט הכי טוב". כדי שידברו עליה בכול מקום, ואולי אפילו יצטטו את הגיגיה באתרי הרכילות העיתונאית, היא משתדלת מאוד לבזות את גיבורי כתיבתה, אם לא קיים איסור מפורש לעשות זאת ומן הבחינה הזאת היא מזכירה עיתונאיות מוכשרות ממנה בהרבה שקדמו לה ב"שטח הגדול" של התקשורת. היא מכנה אותם בכינויי גנאי שבהם הם מוגדרים לפעמים כ"זקוקים לאשפוז כפוי" שנדבקים אליהם לגנאי, כשהיא יודעת מראש שאיש לא יתבע אותה לדין, בעיקר כיוון שרבים פוחדים לריב עם נותן לחמה הקשוח. ומן הבחינה הזו היא מזכירה את השיר "מה יש לך גברת לוין, איש לא מבין". ובאמת מה המיוחד שבה? היא מתנייעת ברחוב כספינת קרב רומית שחרטומה נישא אל על, חותך את הגלים במלוא הכוח, ומחפשת ציד חדש שאפשר להטביעו או לפחות לנגוח בו ולבקע את דפנותיו. לפעמים זה מצליח לה ולפעמים לא. אבל היא לא מתייאשת. היא משוכנעת שתמיד יימצא קורבן תמים שהיא תצליח לעבוד עליו. אבל מאחורי המסכה החייכנית של "אני ואפסי עוד" ו"אין כמוני" נחבא בליבה צער-תמיד על ההפסד המתמשך במאבק הבלתי פוסק על הבכורה מול ים המלים המצועצעות והיפות שמייצר מדי שבוע "נסיך הכתר" הוותיק של העיתון, בחיר ליבו של בעל הבית, שאת מעמדו ויוקרתו שואפת כוכבה לרשת. היא יודעת שסיכוייה קלושים אבל נחמה אחת יש לה. "הנסיך" קרוב למועד היציאה לפנסיה יותר ממנה ואם היא תצליח להפעיל מכבש לחצים ערמומי, אולי בכול זאת זה יקרה לה הנס והיא תזכה למעמד-על של כוכבת הבית. לפחות לשנים אחדות. ואז, כאשר החלום הזה יתגשם, מתכננת כוכבה לפרוש כשהיא עטורה בנוצות הטווס הצבעוניות של הצלחתה, להתחיל לכתוב "רבי מכר" שיספרו לכול עולם התקשורת הביצתי את אגדת דברי הימים של כתרי התהילה שקשרו לה בעברה כל מעריציה, והיא בראשם.