בשנתיים האחרונות אני מנחה "פרלמנטים" במקומות אחדים בשרון שמשתתפיהם הם אנשי גיל הזהב, דהיינו, גברים ונשים חכמים בעלי פרספקטיבה היסטורית בהקשר לפוליטיקה הישראלית. הבחנתי שיותר ויותר נוטים לבחור בבחירות הקרובות ב
אביגדור ליברמן, בעיקר משום שלדבריהם הם ראו בו דמות
פרגמטית וסמכותית, אדם שנמנה עם הימין-מרכז שדעותיו אינן קיצוניות ובעצם בענייני חברה ורווחה הוא אפילו יותר בשמאל מאשר בימין.
בפגישותי עם הקבוצות האלו שלי בשבוע שעבר, נשמעה כבר נימה אחרת לגמרי. רוב תומכי ליברמן נשמעו מאוכזבים...היו אפילו שכעסו על כך שהוא נסוג לרטוריקה הישנה שלו של רדיפה כביכול על-ידי המשטרה והפרקליטות, אבל כאמור עיקר האכזבה שהביעו הייתה
ממנו עצמו על כי לא טיפל בדבר בסמכותיות המצופה ממנו כמו שטיפל בשר התיירות לשעבר, סטס מיסזניקוב, לפני הבחירות האחרונות.
לי ולאחרים היה נראה, שליברמן לא יסבול חריגות מחוק ומינהל תקין במפלגתו, וקשה להבין כיצד הוא לא הבחין במערכת השחיתותית המתפתחת בחצר הפנימית שלו... כיצד איבד את הרגישות לקרוא את ההתנהגות הנלוזה של מקורביו, ובעיקר - כאשר כל זה נחשף, מדוע לא פעל בנחרצות להשהות את החשודים או לפחות להתנתק מהם עד גמר החקירות ןהפעילות המשפטית בעניינם. נאמנות הינה מושג שגוי למקרה זה...הגיבוי הקולוגיאלי כאן עומד בעוכריו של ליברמן ויקבע את גורלו וגורל "
ישראל ביתנו" בבחירות הקרובות. הבוחרים כיום מתעבים שחיתות פוליטית ומה עוד שהם מרגישים כנפגעים, והבושה גדולה יותר ככל שנחשף מעמדם הבכיר של המושחתים בתוך מפלגתם.
לפיכך, אם אביגדור ליברמן לא ישכיל בימים הקרובים לנתק את עצמו כליל
מהסרטן השחיתותי שפשה בתוך מערכותיו ולתת גיבוי לשלטונות החוק לפעול לחשיפת העבריינים ולהענישם, הוא עלול למצוא עצמו בכנסת הבאה בפחות מ-6 חכי"ם כשיכולת ההשפעה שלו על הקואליציה הבאה מצטמצמת למינימום מגוחך. בעצם כל "ישראל ביתנו" ניצבת פה בפני דילמה אכזרית - האם לתמוך בחבריהם שכשלו או האם להתנתק מהם כליל... כאמור, הברירה השנייה נראית הכרחית להישרדות המפלגה בכלל ואביגדור ליברמן בפרט, בייחוד לאור העובדה שחבריהם שסטו מדרך הישר לא חשבו על הנזק שמעשיהם, אם יחשפו, ובכך יגרמו למפלגתם נזק ויביאוה אפילו לכדי קריסה.
