רבים מקרב הפוליטיקאים והעיתונאים מחוגי השמאל המדיני, מבקרים ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדות" של נתניהו כהגדרתם. הם תובעים ומאמינים במדיניות של "חזון ותקווה". הם אופטימיסטים נאיביים, שמזלזלים ומבטלים את האיומים להשמדתנו מצד אירן, חיזבאללה, חמאס ודאעש. הם מתעלמים מעובדות מוכחות. הם מאמינים בחזון משיחי שלא קיים בעולם המציאותי. האופטימיות שלהם מתבטאת כנראה במתן תקווה לחמאס ומדינה לעבאס ואז יבוא שלום על ישראל.
חזון מתן תקווה לחמאס ומדינה לעבאס? הגעגועים לשקט ולשלום ולקץ הסכסוך עם הפלשתינים, מובילים אנשים חשובים לאשליות ולחלומות. אנשים שמוכנים להיאחז בכל תקווה ובכל מחיר, למרות שהיא אשליה. אנשים שמשווקים אופטימיות מגויסת ומזויפת למרות הסביבה המייאשת. הם בעד "תקווה" ונגד הפחדה. בעד תקווה לחמאס ולעבאס. אנשים שמאמינים שישראל צריכה להעניק "הצהרת בלפור" ישראלית לפלשתינים, שמשמעותה הענות לתביעותיהם לסגת לגבולות 67 ולפתרון הומאני של "זכות השיבה". סיסמתם של אלה המטיפים ל"תקווה" היא: "יוזמה לנסיגה - ישראל תמיד אשמה". מותר לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וירטואלי, על-פי כישלונות העבר.
לאן נעלם השלום? לא מפתיע הדבר שנושא השלום נעלם כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי במערכת הבחירות. זאת בניגוד לעבר, שנושא השלום עמד במוקד המחלוקת הציבורית על כל השלכותיה. השלום נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשליה להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלשתינית לתבוע הכול ולא להתפשר על שום דבר משמעותי.
השלום נעלם בגלל התפכחות מאשליות "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלשתינים לפשרות ולוויתורים. התפכחות מכול תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכוי להשגת תוצאות, על-רקע עמדות הצדדים שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.
השלום נעלם בגלל האכזבה מכול הוועידות, התוכניות והנסיגות שישראל ביצעה וקיבלה בתמורה מהפלשתינים טרור ורצח, קסאמים וגראדים. מול כול הוויתורים, של שרון, אולמרט, ברק ובשנים האחרונות
ציפי לבני, ישראל קיבלה הגברת הטרור.
מדוע לא תקום מדינה פלשתינית? למרות התמיכה של מדינות ומנהיגים, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלשתינית לא תקום בעתיד הקרוב. זאת בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.
