אתחיל במוסכם: חלק הולך וגדל מהחברה הישראלית מסתובב בתחושה כבדה של חוסר נוחות. יש פער בלתי נתפש בין המציאות שבה אני חי ועובד, לבין המציאות שבה מתקיים חלק גדול מאוכלוסיית המדינה.
במציאות אחת - תחושה של מסוגלות, של הצלחה ושל שפע, המסעדות מלאות, אנשים רבים טסים לחו"ל, חוסכים סכומי כסף נכבדים ומשקיעים כספים; ובמציאות אחרת - ההפך הגמור - עוני, הזנחה ומצוקה.
ממה נובעים הפערים? חלקם נובעים מפערים טבעיים בין בני אדם שקיימים בכל חברה אנושית, בשל כישורים ויכולות שונים שאנשים התברכו בהם. אולם, יש סיבות טובות לחשוד שריכוז העושר בידי מעטים במדינת ישראל אינו מקרי ואינו גזירת גורל. סיכוייהם השונים כל כך של הפרטים לצבור הון ולהתעשר נובעים קודם כל מנקודות הפתיחה השונות שלהם: מהמשפחה, ממערכת החינוך, ממקום המגורים, וגם, ובמידה רבה, מההבדלים הגדולים בין מערכות הקשרים החברתיים שלהם.
הדברים נוגעים כמעט לכל תחומי החיים, מבן של רב שיודע כמעט מיום היוולדו שהוא "מיועד" להיות רב כמו אביו וסבו, ועד למגזר העסקי. כל מי שחי בעולם העסקים הישראלי יודע שחלק נכבד מסוד ההצלחה הוא רשת הקשרים החברתית של העובד, המנהל ובעל העסק. כולנו משתמשים במערך הקשרים שלנו, ואצל חלק גדול מאתנו הוא נוצר ומתפתח כבר בשכונה שבה גדלנו וכן בשירות הצבאי. כך, מי שגדל בשכונה חזקה במרכז הארץ מגיע לשוק העבודה והעסקים עם רשת קשרים טובה בהרבה ממי שגדל בשכונה חלשה או בפריפריה, ומי ששירת ביחידות קרביות בצבא יצר שם רשת קשרים נוספת.
ומעל כל רשתות הקשרים עומדת הרשת הגדולה, המסועפת, הסבוכה והצפופה מכולן - הקשרים בין המגזר העסקי לבין המדינה. חלק ניכר מסוד הצלחתו של כל עסק גדול היא הדלתות שנפתחות בפניו למסדרונות השלטון הארצי והמקומי, והן נפתחות בהתאם וביחס לקשריו במערכת.
כולנו נעזרים בדרך כזאת או אחרת בתקציבים ציבוריים - ואלה מתחלקים בצורה בלתי-שוויונית בעליל בין הקליקות השונות. מתקציבי החינוך, שמוטים באופן ברור לטובת החינוך הממלכתי דתי, ועד למכרזים ממשלתיים שקומץ קטן של חברות זוכה בהם שוב ושוב במשך שנים ארוכות, ולעתים קרובות הם בנויים מראש באופן שרק חברה שכבר זכתה בהם בעבר יכולה לזכות בהם שוב.
הבעיה נראית סבוכה ובלתי ניתנת לפתרון, אבל היא אינה כזאת. ניתן וצריך להקים גוף רגולטורי עצמאי וחזק שיפקח על ההתקשרויות בין הממשלה לגופים עסקיים, ויבדוק אם הן עומדות בקריטריונים אוביקטיביים או שהן מבוססות על "זכות אבות" שמשאירה את המשאבים בידי קבוצה קבועה ומצומצמת של אנשים.
ניתן וצריך להגדיל את השקיפות במכרזים ולחייב את המערכות לפרסם, בחינם ובצורה ברורה, פשוטה ובולטת, איזו חברה זכתה באיזה מכרז. ובמקרים הקיצוניים, שבהם חברה אחת זוכה במכרז שוב ושוב והופכת למונופול, ניתן לקבוע "חובת רענון" ולחייב את הממשלה להעביר מכרזים לחברות אחרות, במקרים שבהם הדבר אפשרי.
ובאופן כללי יותר: שיח השקיפות והגברת התחרותיות והשוויון, שהחל במחאה החברתית של 2011, צריך להישאר בלב הדיון הציבורי כל הזמן. אפשר, וצריך, להפריד את ההון והשלטון.
