שני אירועים מנוגדים אפיינו את השנה שזה עתה כלתה. האחד שלילי, הלא הוא הופעתו של ארגון הטרור הרצחני דאעש, "מדינת האיסלאם". ואילו האחר חיובי והוא קריסת "האחים המוסלמים" במצרים המורידה את קרנם בכל מדינות ערב ומבשרת טובות לשלום בין ישראל ומצרים. מרבית מדינות העולם הערבי נשמו לרווחה, ובעיקר שכנתנו ירדן שמלכה היה הראשון שהגיע למצרים כדי לברך את נשיאה הנבחר.
מאז היווסדם ב-1928 במצרים, תכננו "האחים המוסלמים" ועמלו קשה כדי להגיע ליום עלייתם לשלטון שהגיע אחרי כשמונה עשורים. אך אחרי שנה בשלטון, הם לא רק נפלו, אלא הוגדרו על-ידי בית הדין העליון במצרים כארגון טרור, וככזה - הוצאו אל מחוץ לחוק. בכך קרס במרוצת שנה אחת מאמץ שנמשך עשרות שנים, שבמהלכן התפשט הארגון כמעט לכל מדינות ערב.
עיקר אמונתם של "האחים המוסלמים" אינה לאומית ערבית, אלא דתית קנאית. הם נפלו משום שהיו אנטי-דמוקרטים. הם עסקו בטרור, ולא לראשונה. תולדותיהם משופעות בשפיכות דמים: הם רצחו את ראש ממשלת מצרים מחמוד פהמי אלנקראשי, ואת השופט המצרי שדן אותם על רצח זה. הם פוצצו את מפקדת המשטרה בשנת 1946 ניסו לרצוח את נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר ב-1954 כשירו עליו 6 כדורים, והם רצחו את הנשיא אנור סאדאת.
"האחים המוסלמים" הטביעו את מצרים בכאוס וטרור וממשיכים בכך אפילו אחרי שאיבדו את השלטון, בנותנם גיבוי וסיוע לפעילות הטרוריסטית של ארגון "תומכי בית המקדש" בסיני.
לדברי דוד שנקר, מנהל תוכנית המדיניות הערבית במכון וושינגטון, "שאיפות ההשתלטות של 'האחים המוסלמים' במצרים קוממו את העם שתמך בצבא וקרא לסלקם".
המוני המצרים דחו בשאט נפש את שלטונם שבקושי ארך כשנה, משום שהם ביטלו את זכויות האישה והכתיבו לה תנאים בלתי נסבלים של שמרנות. הם רדפו את אמני הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה והזמר. הם רדפו את הסופרים והמשוררים משום שהם מאמינים שאין צורך בכל אלה, וכי די בקוראן.
הם קראו להרס של אתרי התרבות הפרעונית, ואפילו קראו להרוס את הספינקס והפירמידות. עם נפילתם, נשמו מדינות ערב לרווחה, ומאז זוכה המשטר החדש בראשותו של א-סיסי לתמיכה גורפת - כספית ומדינית.
מסרב להתנגד לנורמליזציה כמו הסופר המצרי עלי סאלים שביקר בישראל ותיעד את רשמיו בספר ובכך הפך למוקצה מחמת מיאוס בעיניהם של מתנגדי הנורמליזציה, כך גם הסופר האלג'ירי בואלם סנסל. סנסל ביקר בישראל בקיץ 2012 והשתתף ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים. רשמיו ממה שראו עיניו בישראל היו חיוביים והוא נתן להם ביטוי בתקשורת. הוא גם השתתף ב-2008 ביריד הספרים בפריס שאליו הוזמנה ישראל כאורחת
כבוד לרגל 60 שנות קיומה.
כשנמתחה עליו ביקורת מצד המתנגדים לנורמליזציה עם ישראל, השיב כי הוא איש שלום ולא איש מלחמה, וכי אין סיבה להתנגד לנירמול היחסים עם ישראל. הוא ביקר בכותל וחבש כיפה. בראיון לערוץ צרפתי אמר הסופר האלג'ירי כי "יש לישראלים כל הסיבות להתגאות בהישגיהם בתקופה קצרה כזאת".
סנסל זכה ביוני 2013 בפרס זכויות האדם מטעם ארגון בני ברית הציוני בצרפת.
בנאומיו תוקף סנסל את האיסלאם הקיצוני ואת עליית האנטישמיות באירופה שחותרת לשואה חדשה כדבריו.
העיתונאי הפלשתיני סלים אלביכ תוקף את סנסל ומוסיף כי "אין צורך לקרוא לו להחרים את ישראל, אלא עלינו להחרים אותו".
איך אפשר בלי ערבים הערבים מועסקים בתחומים רבים בישראל. מרבית עובדי הבניין הם ערבים, לא רק בתחומי הקו הירוק, אלא הם מהווים חלק גדול מעובדי הבניין בהתנחלויות. בירושלים עובדים 300 נהגים ערביים בחברת "אגד", בנוסף לעובדי תחזוקה ערביים.
דוכני הירקות והפירות מנוהלים לרוב על-ידי ערבים. חלק הארי של עובדי התחזוקה והשירותים בקניונים ובסופרמרקטים הם ערבים.
יום אחד דמם המצבר של מכוניתי. הזמנתי שירות מחברת גרר. הופיע טכנאי ערבי שסיפק שירות מקצועי ואמין. הוא סיפר כי מרבית העובדים בשירותי הגרר הם ערבים.
נכנסתי לתחנת דלק, ושמתי לב שכמעט כל המתדלקים הם ערבים. שאלתי, היכן המנהל? הופניתי למשרד והתייצבתי בפני צעיר ערבי דובר עברית רהוטה שהציג את עצמו כמנהל בפועל. שאלתיו היכן המנהל הקבוע? בחופשת סקי, השיב.
תבקרו במזרח ירושלים ביום שבת ותראו עד כמה צפופים ועמוסים השווקים, שכן זהו יום החופשה גם של המוני הערבים שעובדים במערב העיר.
שאלתי את עצמי כיצד אפשר לנהל את החיים במדינתנו ללא ערבים, ואני מתחיל להבין את
נפתלי בנט ואת חברי מפלגתו "
הבית היהודי" הדוגלים במדינה אחת מן הירדן לים שבה יגורו יחד ערבים ויהודים.
