הַתְּעוּקָה

הַתְּעוּקָה חַלְפָה הַתְּשׁוּקָה וּבָאָה הַתְּעוּקָה ¹ וְהַמַּשְׁבִּיר מֵת וּמֵתָה אִתּוֹ הַתִּקְוָה הַיִּחוּס נִתְאַדָּה וּלְצָרָה זוֹ לֹא צִפָּה עַבְרוּ חַלְפוּ שְׁנוֹת הַשָּׁבָע וְהָרָעָב וְהַשָּׁמַים הֶאֱפִילוּ וְנִתְכַּסּו בְּרֹב עָב נֹעַם וְעֹשֶׁר אַיִן וְעִדַּן יוֹסֵף לֹא שַׁב וְהַיְאוֹר לְיִשְׂרָאֵל הָיָה לְנַחַל אַכְזָב וּכֶהֶרְגֵלֵנוּ נֹאמַר דַּי לַצָּרָה בִּעִתָּה עֲבָדִים הָיִינוּ וּלֹא נִהְיֶה שׁוּב עַתָּה כִּי הֲרֵי עִדַּן יוסֵף חָלַף לו וְלֹא יָשׁוּב אַךְ סָפֵק אִם עִדַּן פַּרְעֹה לֹא יָשׁוּב

שלטון פרעה חליפו של קודמו

חליפו של פרעה בעדן יוסף, היה שונה ממנו בתכלית. הוא נודע כמלך מתוחכם. משראה עם זר יושב בארצו והוא מתרבה ועושה חיל כמתואר: ויעצמו במאד מאוד ותמלא הארץ אתם (א/ז) הוא בקש להשמידם בלשון ימינו בקש ל"חסלם" פיזית, אך הוא נרתע מחיסול פיזי כי ידע שעם הארץ במצרים לא יתן יד לעשות זאת. מצב דומה היה בימי הביניים במאה השלוש עשרה, שגם אז השליט נמנע מחיסול עמנו פיזית, כי התחשבו ברגשות עמו, שלא כמו הנאצים במאה העשרים כשמדובר בעם שכביכול מתורבת, נתן יד בגלוי להשמיד את עמנו ואחרים הדבר נעשה הלכה למעשה אלא שלמזלו של עמנו מזימה זו לא הושלמה עד תומה. לכן פרעה שבו מדובר בפרשת שמות, התייעץ עם בני עמו והבין כי מעשה זה כמוהו כבגידה בפרעה קודמו שהרשה לישראל ובניו לשבת במצרים. לכן בחר לעשות זאת בִּתִחְכּוּם לתת לישראל לחוש באיבה שיעשו בהם, כפי שאמר זאת הרמב"ן וכתוצאה מזה יסתלקו ממצרים. פרעה עשה זאת תחילה בהטילו מס עליהם כפי שזה היה נהוג כלפי זרים, לשלם מס גולגולת. האיסלאם אימץ דרך זו בהטילו מס גולגולת על היהודים. אשר לנוצרים, ראו בהם כמו יתר עובדי האלילים שלפי דעת מנהיגי האיסלאם מוחמד וחליפיו דינם מות. (ראה דאעש בעריפת ראשים) אנו רואים כי בימים ההם אמרו בני ישראל למשה ואהרן: הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו.(ה/כא) כי נֵחָשֵׁב כמורדים במלכות, זה אשר גרם לפרעה להתחכם שנאמר: הבה נתחכמה לו פן ירבה ותקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ.(א/י) ההתחכמות הייתה הפעלת לחץ ודחק. מתברר גם כי הריבוי הטבעי של בני ישראל הפחיד את פרעה ואת בני עמו שבקשו להפטר מהם, לא בחיסול פיזי, אלא בלחץ כבד שיגרום להם לעזוב את הארץ. הריבוי הטבעי של עם זר בארץ לא לו, מהוה בעיני עם הארץ סיכון של השתלטות של העם הזר על ארץ מצרים. זה מסביר את אשר הציע בורגיבה מנהיג תוניסיה לערבי ארץ ישראל, להסכים לחלוקה (שאיננה דומה לגבולות שביתת הנשק הקו הירוק הרבה פחות טובה שמשאריה לישראל שטח קטן ומפוצל) אמר להם הריבוי הטבעי של הערבים יחסל את המדינה היהודית. למזלה של מדינת ישראל הערבים דחו את החלוקה. ובכך אפשרו לשנות את גבולות החלוקה עוד בשנת 1948 בצורה שהשאירה בידי ישראל כעשרים ואחד אלף קילומטר מרובע כמדינת ישראל וכששת אלפים קילומטר מרובע למדינה הערבית. וזאת כיום מבקשים לקבל כמדינה בצד מדינת ישראל.

משה מנהיג מלידה

משה נולד ושכינה על ראשו. מְשִׁיָּתוֹ מן היאור על-ידי בת פרעה, אפופה מסתורין. נראה שבת פרעה הבחינה בשכינה שכבשה את לבה, כי על כן לקחה אותו וגדלה אותו בבית המלוכה, ללמדו מנהגי מלכות, העתידים לעמוד לו בבואו אל פרעה לדרוש שחרור ישראל מעבדות מצרים ולהוליך את ישראל לארץ המובטחת. הילד הזה שנמשה מן המים היה כבר אז מנהיג מלידה ומשה עצמו חש בכך. משגדל מצא את עצמו מעורב בשתי תקריות האחת: וַיַּרְא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בַּחוֹל. (/יא, יב) ולמחורת היום ראה: שני אנשים עברים נִצִּים(רבים) משה אמר לרשע: למה תכה רעיך וזה אמר לו: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הֲלְהַרְגֵנִי אתה אֹמֵר כאשר הרגת את המצרי. (ב/יד) קשה לקבוע בודאות שבני ישראל דאז וגם של ימינו היו מוכנים להיות נשלטים על-ידי שלטון זר, אך לא תמיד השלימו עם המנהיג מביניהם שהנהיג אותם זאת ראינו במקרה שקרה למשה כאשר התערב בין שני נִצִּים העברים: באמירת, מי שמך שר ושפט עלינו (ב/יד). התקופה בה מדובר היא תקופת העבדות לפרעה במצרים, כאן רואים כי ישראל קבלו עליהם את עולו באין עורר, וכשהופיע מנהיג בלתי מוכתר כמנהיג ומנסה לעשות צדק בין שני הנצים, אחר מהם לא היה מוכן לקבל את מרותו. הרשע לא הסתפק בכך אלא דאג כפי שעולה מן הכתוב שיסופר לפרעה דבר הריגת המצרי שהכה איש עברי. וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש לַהֲרֹג את משה (ב/טו) אֵרוּעַ זה נתן למשה להבין שיש בקרב העם מלשינים, שנאמר: וַיִּירָא מֹשֶׁה (ב/יד) משה לא פחד מפני פרעה, אומר הרמב"ן אלא משה הצטער על כי ישראל מלשינים ואינם מוכנים לקבל מנהיג משלהם. ומגיע למסקנה שבני ישראל אינם ראויים להגאל מעבדות משעבוד מצרים. רש"י מוסיף על כך ואומר: ישראל ראויים להיות נִרְדִּים (על-ידי רודן) בעבודת פרך. והאגדה אף מספרת כי פרעה נתן לתלין הוראה להרוג את משה. וזה נסה להרג את משה אלא שלא שלטה בו חרבו של התלין, כי לפי האגדה נעשה צווארו של משה שַׁיִשׁ והחרב לא חדרה על כן אמר משה בהמשך: ויצילני מחרב פרעה (יתרו יח/ד) גם לא בכדי ההפטרה על ירמיהו היא הפטרת פרשת שמות שבה קם מנהיג ראשון לעם בהתהוותו. כי הטלת תפקיד הנבואה על ירמיהו לקוחה מאופן הטלת התפקיד על משה, זה סרב וזה סרב תחילה, זה נתרצה וזה נתרצה כאשר דבר אלוהים אל ירמיהו ואמר לו: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך. גם ירמיהו אומר כי נער אנכי. והשם אומר לו: אל כל אשלחך תלך וכל אשר אצוך תדבר. בדיוק כמו אצל משה.

כל יורד מן הארץ מבטיח שהוא יחזור

ירידת יעקב למצרים הוא בניו נשותיו וצאצאיהם כשבעים נפש נעשתה בהיסוס רב על-ידי יעקב, ירידתו הייתה לבקשת בנו יוסף שישיבתו במצרים הייתה הגורם לירידת המשפחה כולה מן הארץ. זה היה אז וכך קורה גם בימינו. אלא שיעקב טָעַם טַעַם הגלות אצל לבן בארם נהרים, לא רצה לרדת למצרים עד שאמר לו הקב"ה: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה (ויגש מו/ג.ד) הכוונה המוצהרת הייתה לירידה לזמן קצר ולחזור לארץ, אלא שהמציאות, המקום והזמן משכיחים את ההבטחה לשוב לארץ, עד שמופיעה השנאה לישראל ומזכירה להם שמוטב שיקימו את אשר הבטיחו ברדתם מן הארץ, לחזור אליה. צריך לְיַשֵּׂם תוצאות הירידה על עם ישראל, כאשר הירידה הייתה בידו אך החזרה לארץ לא תמיד בידו. אף על-פי שנאמר על-ידי חכמים כי התנ"ך איננו ספר היסטוריה, ברם אין אפשרות להתעלם מן החלק ההיסטורי שמכיל התנ"ך בעיקר בכל הנוגע להתהוותו של עם ישראל כעם ומנהיגותו ולקורותיו לאורך הדורות שהתנ"ך עוסק בהם. הַמַּנְהִיגוּת שֹׁרֶשׁ הַבַּעֲיָה בַּגַּרְעִין מִמֶּנּוּ צוֹמַחַת וּלְפִי טִיב הַגַּרְעִין תִּצְמַח הַתִּפְרַחַת לוּ הָיוּ מַנְהִיגֵי הָעָם כְּיִרְמִיָּה וּמֹשֶׁה בַּעֲנַוְתָּנוּתָם הָעָם יִבְחַר וְלֹא יֶחֱשֶׁה בְּרַם פֹּה וְשָׁם הַסֶּדֶר הִתְהַפֵּךְ וְהַמַּנְהִיג בּוֹחֵר בָּעָם וְהָעָם נֶאֱלַץ לְקַבֵּל הָר כְּגִיגִית גַּם אֶת הַפָּמַלְיָה הָעוֹשָׂה דְּבַר הַמַּנְהִיג וּבְרֵירָה לָעָם אַיִן וְגַם לֹא שִׂיַח וָשִׂיג נִכְפָּה עָלָיו הַר כְּגִיגִית וְהַּצָּרָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת פֹּה וְשָׁם וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיִּשָּׂא חֵטְא וְאָשָׁם וְּנִשְׁאַר לַנִּבְחַר דְּבַר מָה מְאֹד חָשׁוּב שֶׁבְּבוֹא הַזְמָן שֶׁהָעָם יִבְחַר בּוֹ שׁוּב וְנַעֲשָׂה מִנְהָג בַּיִּשּׁוּב שֶׁלַּזַּעֲקָה וְלָעָקָא אֵין אִישׁ קָשׁוּב וְזֶה חוֹזֵר חֲלִילָה שׁוּב וָשׁוּב