אני לא אנקוף אצבע כדי להגן על מי שנפגע לו ה"כבוד". לא על גזע. לא על עדה. לא על מיגדר. כי אם אקבל שפגיעה ב"כבוד" היא עילה לצאת למלחמת עולם, אין לי קייס להתפלץ נוכח אלה שבשל פגיעה ב"כבוד" של המשפחה, לשיטתם, שוחטים את ביתם שלהם, או את אחותם. אבל מתן זכויות לאחד, ושלילתן, על-רקע גזע, או עדה, או מיגדר, מן האחר, זוהי הגזענות אשר כדי למגר אותה אני אעלה על בריקאדות.
ומדינת ישראל המודרנית, זו, ארצו של "עם הסגולה", זה שמתיימר להיות "אור לגויים", היא מדינה גזענית עד להחריד. ואינני נוגע באפליית ערבים. עשויים לטעון כי אפליית הערבים איננה בשל גזענות אלא בשל היותם חלק מקהילת אויב, המבקשת להשמידנו. ולי אין דרך להוכיח שאינו צודק. אבל בקרב מי שאינם ערבים, זכויות הקניין של ה"לבנים" שבהם, יוצאי אירופה, ארצות הברית, דרום אמריקה - המדינה מתייחסת בחרדת קודש, לא מעלה בדעתה לפנות אף אדם מביתו, ואם אין מנוס היא מפצה אותו בדחילו ורחימו וביד שאין רחבה ממנה,-בעוד אל "שחורים", יוצאי ארצות מדינות ערב, היא מתייחסת לא פעם אולי גרוע משהתייחסו מדינות הדרום אל הכושים שהובאו לשם מאפריקה ככוח עבודה, קשורים בשרשראות.
גם כשיושבה אמריקה אנשים נשלחו אל אזורי הספר להיאחז בקרקע בתולה, ומשהקימו עליה בית היא הייתה לאדמתם שלהם. וגם כשנולדה ישראל. מי שקרא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" של מרק טווין יודע שהארץ הזאת הייתה כמעט כולה פשוט שממה. עד לתחילת החזרה המאסיבית של יהודים למולדתם, 99% מארץ ישראל הייתה, פשוטו כמשמעו, פשוט "ארץ של אף אחד".
היו קומץ קרקעות שהיו של ערבים. השלטון הטורקי היה יעיל מאוד בשמירה על זכויותיהם של בעלים. "קושאן". "טאבו". הקומץ הזה נרכש על-ידי נדבנים יהודיים להקמת ישובים. אך הרוב, רוב הארץ, הייתה קרקע בתולה, טרשית, שממה. פשוט, "מקום של אף אחד".
ואת השממה הזאת "חלוצים" יצאו להפריח. קיבוצים הוקמו. בספר. גם בספר שגם היום הוא עדיין ספר, וגם בספר שהיום, ובימים ההם באמת לא הייתה שום דרך לדעת, ב"ספר" שהיום הוא מעין שכונה יוקרתית כמעט בלב ליבן של ערים, כשהקרקע סביב נמכרת במיליונים. ואל הקיבוצים נשלחו כמעט תמיד רק "לבנים". אך גם התיישבות עירונית הייתה אז., שכונות", אשר מתושביהן ציפו להתפרנס ממלאכה וממסחר, ולא מחקלאות, ואליהן נשלחו כמעט תמיד היהודים שעלו לכאן ממדינות ערב.
וההבדל ביחס המדינה אל אלו ואל אלו היה אדיר.
הקיבוצים הפכו לאצולה. גם, כמובן, בימים בהם בניהם היו עמוד השידרה של שדירת ההנהגה בארץ, אך למרבה הפלא כך נותרו גם בימים בהם שוב לא הסתובבו אנשיהם במסדרונות השילטון. ואילו אל ההתיישבות העירונית, זו של "השחורים", היחס היה ונשאר מחפיר. בעוד הקיבוצים הפכו עם הזמן לאחוזות ענק של נופש, עם בתים יפים וגינון נפלא ובריכות שחייה, הנה ה"שכונות" שבערים, שאוכלסו בדיוק באותו האופן ובדיוק בשם אותה החשיבה, היו ונותרו עד היום שכונות עוני. טלאי על טלאי. כמעט מחנות פליטים שהביוב זורם בהם ברחובות.
ואין סיבה אחרת. אלא זו ששם "לבנים" וכאן "שחורים".
לא מאמינים? הנה קטע ה"קיבוץ" נמשך. ועכשיו זה לא "שמאלנים" אלא "ימנים". כי עכשיו ה"אדמה של אף אחד" נמצאת רק ב"שטחים". והנה התקציבים שמוזרמים ל"מתיישבים" ששם מסוגלים לסמר גם את שערותיו של קרח. כי גם הם "לבנים". וכשפונה "גוש-קטיף" הוקמה "מינהלת" ומדינה שלמה עמדה על הרגליים שיפוצו ברוחב יד ויקבלו מן הגורן ומן היקב, ולתושבי גבעת עמל פשוט הביאו יס"מ, שוטרי ענק במדים שחורים, וזרקו אותם פשוט לרחוב.
כי מגוש-קטיף פונו "לבנים". ומגבעת עמל פונו "שחורים". כל כך פשוט. זה כל הסיפור. ואתם, שאולי עדיין חושבים שישראל היא "אור לגויים", רצינו שתדעו. ותצטמררו כמונו.
