תרשו לי להזכיר

אל: היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

הנדון: סמכויותיך והתנהלותך. השבוע חשפנו כאן, כי אתה מבקש למנוע מבכירים בשירות הציבורי להעיד בתביעות של נפגעי טרור, וזאת למרות שלמדינה אין כל מעמד בתביעות אלו. בית המשפט המחוזי בירושלים הביע תמיהה גובלת בכעס על התערבותך, אך כותב שורות אלו לא ממש הופתע. ככלות הכל, מזה שנים רבות שאתה וקודמיך שוכחים את מקומכם ומשתלטים למעשה על ניהול המדינה. קח לדוגמה את הכותרת "הנחיות היועץ המשפטי" על מסמכים המופצים מזה שנים, כולל לשרים. או את האישור הנדיב שנתת השבוע לממשלה ולכנסת להעלות את שכר המינימום. תרשה לי להזכיר לך, שאתה פקיד ולא נבחר, שאתה יועץ ולא מחליט. אתה יכול להביע דעה; אתה לא יכול לכפות אותה. אתה יכול להגיד לדרג הפוליטי מה עלול לקרות מבחינה משפטית אם דעתך לא תתקבל; אתה לא יכול להודיע לפוליטיקאים מה מותר ומה אסור להם לעשות. מי שרוצה באמת לשנות את שיטת הממשל בישראל, מי שרוצה באמת להבטיח שנבחרי הציבור הם שישלטו בו ולא הפקידים – צריך להתחיל ממך ומהסובבים אותך, להחזיר אתכם לפרופורציות המתאימות. אתה ממלא תפקיד חשוב מאוד, לדעתך צריך להיות משקל רב – לא פחות, אבל גם לא יותר.

אל: יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד.

הנדון: שחיתות. קראתי שאתה טוען, כי גם גלידת פיסטוק ומטוס פרטי הם שחיתות. תרשה לי להזכיר לך, שההמלצה לרכוש מטוס לשימושם של ראש הממשלה ונשיא המדינה – שיהיה כמובן בבעלות המדינה – ניתנה בידי ועדה ציבורית בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, לשעבר מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור על שופטים. האם אתה מאשים גם אותו בשחיתות? תרשה לי להזכיר לך, שאביך המנוח, יוסף לפיד, היה מהמקורבים ביותר לאהוד אולמרט גם כאשר עננות של שחיתות ריחפו מעל ראשו. היה זה אולמרט שגמל לאביך במינויו ליו"ר מועצת יד ושם – מינוי שעורר לא מעט חלחלה במוסד חשוב זה, לנוכח גסותו של אביך בכלל וכלפי נשים בפרט. ותרשה לי להזכיר לך, שאתה הוא זה שהעניק לאולמרט במה מפרגנת, בראיון מלוקק שערכת עימו בשיאן של החקירות נגדו. לבסוף תרשה לי להזכיר לך, שניצלת את הטור האישי שלך בידיעות אחרונות כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית והאישית שלך, ושרעייתך מקבלת עד היום משכורת מנוני מוזס (ואין פלא שהשבוע העתקת את העימוד והגופנים של ידיעות אחרונות לדף הפייסבוק שלך, בלא כל חשש מפני תביעה). איכשהו נדמה לי, שזה יותר קרוב לשחיתות מאשר כמה קילוגרמים של גלידת פיסטוק.

אל: השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'.

הנדון: פרשת ישראל ביתנו. בשבוע שעבר התייחסת בפומבי לחקירה נגד מפלגתך ואמרת: "אני מקווה ומאמין שהשיקולים טהורים ומקצועיים, אבל אי-אפשר שלא להבין שפעם שישית שנכנסים למערכת בחירות והופ, נפתחת חקירה. אלה התהיות שהשאלות". תרשה לי להזכיר לך את ההצהרה שמסרת כאשר נכנסת לתפקידך: "אני מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת". למדינה, לא לישראל ביתנו. לחוק, לא לפוליטיקה. לכנסת, לא לאביגדור ליברמן. אני מבין שאתה צריך להבטיח את מקומך ברשימת המפלגה לכנסת הבאה, מקום הנתון כל-כולו לרצונות ולגחמות של ליברמן. אבל אם אינך מסוגל לשים את האינטרס הלאומי מעל הפרטי, אם אינך מסוגל להסיר את הכובע המפלגתי ולחבוש את הכובע המיניסטריאלי – אינך ראוי לתפקידך.

אל: הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף.

הנדון: התערבותך בפוליטיקה. כבודו חתם השבוע על הודעת "חרם ונידוי על כל מי שיהין מעתה ואילך לפרסם קלטות או הקלטות" של אביך, הרב עובדיה יוסף, "שאינם לפי כבודו וערכו הרם". תרשה לי להזכיר לך שני דברים. האחד: יש בישראל חופש ביטוי. השני: בתור הרב הראשי לישראל, אסור לך להתקרב למשהו שמזכיר מעורבות פוליטית – וכאן אתה חותם על מסמך שכל-כולו מיועד לרצות את אריה דרעי ולפגוע באלי ישי. אגב, ראיתי שבבית הדין שזימנת לצורך הנושא משתתף גם אחד מקודמיך בתפקיד הרב הראשי, הרב אליהו בקשי-דורון. תרשה לי להזכיר לך, שהרב בקשי-דורון עומד לדין על עבירות שלטענת המדינה ביצע במהלך תפקידו כרב הראשי. לא בדיוק מי שאני הייתי לוקח כדי לחזק מפלגה ששלחה לא מעט מבכיריה לכלא, ובוודאי שלא כדי לתמוך ביו"ר שלה שהורשע בעבירות שחיתות חמורות.

אל: עורכי ידיעות אחרונות.

הנדון: הפריימריז בליכוד. לא צריך לדמיין עד כמה חיככתם ידיים בהנאה השבוע, כאשר התגלו הליקויים בפריימריז בליכוד. לא צריך לדמיין – כי זה היה ברור לחלוטין מהסיקור בעיתון וב-ynet. אכן, מחזות מביכים וגם מדאיגים, שאינם ראויים למפלגת שלטון במדינה דמוקרטית בשנת 2014. אבל לצד זאת תרשו לי להזכיר לכם, כי אצל הפוליטיקאים שאתם מחבקים – אין פריימריז בכלל. לא אצל יאיר לפיד וגם לא אצל ציפי לבני, לפני שעברה למפלגה הרביעית שלה בתוך עשור. ואילו במפלגת העבודה, הבית החדש של לבני, הפריימריז הם באופן קבוע שם נרדף לזיופים ואי-סדרים. לא שאני חושב שזה ישנה לכם משהו, כי הרי הסיקור העיתונאי כפוף לשיקולים המסחריים של המו"ל.

אל: שר התחבורה, ישראל כ"ץ.

הנדון: כביש מספר 1. יוצא לי להשתמש לעיתים קרובות בכביש מספר 1, המחבר את ירושלים ותל אביב. המרחק בין הערים הוא 60 ק"מ, ובכל זאת – הנסיעה נמשכת במקרה הטוב שעה, ובמקרה הפחות-טוב יכולה להגיע לשעה ורבע ואפילו לשעה וחצי. תרשה לי להזכיר לך, שאנחנו מדברים על כביש המחבר את שתי הערים הראשיות בישראל, מדינת היי-טק מתקדמת של שנת 2015, שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 100 קמ"ש – אך בפועל היא כאמור 60 קמ"ש אם התנועה זורמת ו-40 קמ"ש אם לא. אם היית ממלא כראוי את תפקידך, כבר מזמן הייתה לנו רכבת של ממש לירושלים והרחבת כביש 1 הייתה מסתיימת. המצב הנוכחי הוא כישלון קולוסאלי שלך ושל משרדך.