"חירות, שוויון, אחווה", אלו הערכים שעליהם גדלתי בצרפת. כצרפתייה, יהודייה, שעלתה לישראל לפני יותר מ-17 שנים, החינוך החילוני שקיבלתי לימד אותי את החשיבות הרבה לערכי הרפובליקה. החוקה, זכויות האדם - אלה הם הערכים החשובים לנו ביותר, ואלו הערכים אשר בחרתי להגן עליהם כשבחרתי במקצועי כעורכת דין.
הטרגדיות שקרו במערכת העיתון הסאטירי "שרלי הבדו", ובמכולת "היפר כשר" מזעזעות ומטלטלות כל צרפתי וכל אדם שהדמוקרטיה ו
חופש הביטוי יקרים לו. האירועים הללו חייבים לעורר את המצפון של העולם כולו. לחדד את ההבנה שהמצב בצרפת לא במיטבו, בלשון המעטה, ורק הולך ומחמיר: הקיצוניות, ההולכת וגודלת, משליכה על התעצמות ההרגשה של חוסר הביטחון, וזכורה לי היטב כותרת של עיתון ה'פריזיאן' מספטמבר האחרון: "השאלה הנשאלת בצרפת אינה האם יהיה פיגוע? אלא מתי?". בשבוע האחרון קיבלנו תשובות, סטירות מצלצלות בשתי הלחיים.
לכן היום, לצד הכאב וההשתתפות בצערן של המשפחות, שאת חלקן אני מכירה באופן אישי, מחשבותיי מופנות אל כל הצרפתים, אך במיוחד אל הקהילה היהודית, כחצי מיליון יהודים. שעת המבחן הגיעה. מעתה המלחמה הוכרזה ולא רק כנגד יהודי צרפת, אך היהודי הינו בר מזל כי הוא יודע שיש לו בית שמחכה לו - ישראל.
למה לעלות לישראל? למה לעזוב מדינה טובה ואהובה? למה לעזוב מדינה עשירה? למה לעזוב את אחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, מדינה סוציאלית, אשר תומכת בחלשים? התשובה היא אחת ופשוטה. לא קיים ערך יקר יותר מהחרות, וכל יהודי יכול להבין את מהות החרות רק כשהוא חי בישראל.
אני חשה אמפטיה גדולה למצבם של יהודי צרפת כיום דרך המשפחה והחברים שנשארו. הם חיים ב"גטאות", ורובם אפילו לא שמים לב לכך. הם מסתירים את זהותם היהודית, מגבילים את חופש התנועה שלהם. הם זהירים ומודאגים. הפתגם אומר: "יהודי יכול לשכוח שהוא יהודי, אך תמיד יהיה מי שיזכיר לו זאת".
לכן אני מנצלת את הבמה הזו שניתנה לי לשתי מטרות חשובות לי מאין כמותן: הראשונה, קריאה נרגשת לכל יהודי צרפת למהר ולעלות לישראל. השנייה היא קריאה למדינה, על כלל מוסדותיה, לאפשר ולסייע להבאת גל העלייה הגדול - תחילה, הרחבת פעילות הסוכנות היהודית על תוכניותיה השונות דוגמת "מסע". חברה שלי שעובדת בסוכנות וחיה על הקו תל אביב-פריז סיפרה לי שהחשש הביטחוני עלול להוביל להפחתה בפעילותה.
ההפך צריך להיות הנכון: כיום הפעילות צריכה להיות כפולה ומכופלת. במקביל, יש לדאוג להתאקלמות העולים, לעשרות האלפים שהגיעו בשנים האחרונות, מתוכם כ-7,000 בשנה האחרונה, ולכל האלפים הרבים שעתידים להגיע בקרוב. לדאוג למה? לפתרונות תעסוקה, הכרה בתעודות אקדמאיות ומקצועיות, פתרונות דיור, סלי קליטה ואף להקלות שונות, למשל בתחום המס. המדינה חייבת לראות בכך פרויקט לאומי- מימוש החזון הציוני שעל גביו הוקמה ונבנתה מדינת ישראל.
