בעשור האחרון תוחלת החיים בישראל עלתה ב-2.3 שנים. המשמעות היא, בין היתר, שישנם הרבה יותר קשישים בישראל מבעבר. חלק מקשישים אלו שרדו את תופת השואה, אחרים עלו ארצה ממקומות שונים בעולם, אחרים נולדו בישראל והקימו את המדינה, ייבשו ביצות, איבדו יקירים במחלות, בפרעות ובפוגרומים.
למרות זאת, בחלק מהמקרים, הקשישים אינם זוכים לכבוד ולנחת המגיעה להם. רבים מהם חשים בדידות, הן כתוצאה מאי יכולת פיזית לצאת מהבית וליצור קשרים חברתיים, הן כתוצאה ממוות של בן או בת זוגם. לפני מספר חודשים התפרסמה כתבה על קשישים ממספר ערים בארץ, שלא יצאו מביתם כבר כמה שנים. הסיבה היא שהם נעזרים בכיסא גלגלים וגרים בבניין ללא מעלית. שמחתי לשמוע שלאחר פרסום הכתבה, עשרות מתנדבים ביקשו לסייע לאותם קשישים בביקור, בקניות ובכל דבר לו הם זקוקים.
קושי נוסף שחווים הקשישים הוא שלפעמים הם אינם מסוגלים להמשיך לחיות בביתם. גם כדי להפיג את הבדידות וגם כיוון שהם זקוקים לסיוע פיזי. רוב בתי האבות והדיורים המוגנים מצוינים ומתנהגים בצורה מכבדת כלפי הקשישים. אך גם כאשר המוסד מצוין, לא לכל קשיש מתאימה אופציית מגורים זו. התוצאה לפעמים היא תחושה קשה ולא נעימה שחש המבוגר.
ישנו גם כמובן הקושי הכלכלי. חלק ניכר מאוכלוסיית הקשישים סובלים ממחסור בכסף. ניצולי השואה לעיתים לא מודעים לקצבאות שמגיעות להם, ולפעמים הקצבאות אינן מספיקות. לצערנו, לא חסרים סיפורים על קשישים שקופאים בחורף מקור בגלל שאין להם כסף לקנות תנור חימום, וישנם קשישים שאפילו כסף מספיק לקניית מוצרי מזון אין להם.
המון פעמים הקשישים חשים שהם כבר לא רלוונטיים. יש מסר סמוי ש"העולם שייך לצעירים". הקשישים יכולים לחוש שאין להם כבר מה לתרום לעולם. הם לא יכולים לצאת לשוק העבודה, לפעמים קשה להם להתנדב בקהילה בכל מיני צורות. קשה מאוד לעבוד ממצב של אקטיביים, תורמים, בונים את הארץ למצב שהם לא רק שאינם מסוגלים לתרום, אלא לתחושתם אפילו מהווים נטל על החברה. תחושה זו יוצרת מן הסתם תסכול וקושי.
אני מאמינה שיש לקשישים המון מה לתרום לנו כעם וכחברה. חוץ מהעובדה שהרבה בזכותם אנחנו כאן, בזכות האמונה שלהם, העקשנות להמשיך לחיות על-אף כל הקושי, להקים משפחות שמחות וגדולות, וכמובן לבנות את הארץ- פשוטו כמשמעו, אני חושבת שהם יכולים ללמד אותנו פרק חשוב באמונה, בקדושת החיים, בלא לוותר, בלחיות בצמצום ובפשטות.
אני חושבת שגם מבחינה חינוכית, חשוב שהדור הבא יראה מהי דאגה לחלש, כבוד למבוגר והבנה שכולנו עם אחד שלא משאיר אף אחד מאחור.
וכמובן, הסיפורים מהעבר שלהם, הם פרק חשוב מההיסטוריה שלנו, ועלינו להקשיב וללמוד מהם עליה. יש פרויקט יפה שנקרא "גברת עם סלים". בני נוער הולכים בשוק, ומחפשים מבוגרים עם סלים. הם סוחבים להם את הסלים הביתה בתמורה לסיפור מהמבוגר. מעבר לעזרה הפיזית, יש כאן מסר מקסים- לקשיש יש אפשרות לתרום בחזרה (טיפ לחיים, סיפור מעניין וכו') ובכך להרגיש חיוני.
