לא עברו חודשיים, מאז הוכתה ירושלים של מטה בתדהמה, כאשר שני רוצחים שפלים ונתעבים מזרע ישמעאל, נכנסו לבית הכנסת, ורצחו באכזריות גדולה שקשה לתאר, ארבעה יהודים, תלמידי חכמים, קדושים וטהורים, באמצע תפילת שחרית, בהיותם מעוטרים בטלית ותפילין.
והנה שוב אנו עומדים המומים, בלב שבור לרסיסים, מול המחזה האיום והנורא על אדמת צרפת, כאשר רוצח עלוב נפש, שונא ישראל, רצח בדם קר ארבע נפשות טהורות, יהודים קדושים, ביום שישי אחרי חצות, בשעה שהלכו לערוך קניות לכבוד שבת קודש. והנה במקום שיחזרו הביתה עם מטעמי השבת לקיים (ישעיה נח-יג): "וקראת לשבת עונג", חזרה נשמתם הטהורה בסערה השמימה, אחרי שנרצחו ביריות על לא עוול בכפם, רק בגלל היותם יהודים בני אברהם, יצחק ויעקב.
מילות התפילה בתפילת שחרית, שיהודים בכל העולם שופכים את לבם לפני אביהם שבשמיים אלפי שנים פעמיים בשבוע, בימי קריאת התורה בשני וחמישי, מקבלות לאחר מאורע קשה שכזה משמעות מיוחדת: "הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה, ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו".
עומדים אנו אובדי עצות, מחפשים דרך להביע במילים, את הכאב הגדול הרובץ על לבו של כל יהודי, מחפשים בשקיקה מעט דברי נחמה וחיזוק, על האסון הגדול אשר פקד את עמנו. מתפלאים בכל פעם מחדש, איך מתמודדים עם מקרה כל כך קשה ונורא, מה משיבים על השאלה הנוראה שכבר שאל דוד מלך ישראל (תהלים עט-י): "למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה".
"הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם" חשבון הנפש טוב וראוי תמיד לעשות, ובפרט אחרי אירוע נורא כזה צריך כל אחד להתחזק בעסק התורה וקיום המצוות, אבל אין זה הזמן לחפש חטאים ופשעים שגרמו כביכול לאסון הגדול הזה. דבר זה נמסר רק לגדולי ישראל מנהיגי הדור שיחיו לאורך ימים ושנים טובות בבחינת (תהלים כה-יד): "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", אשר כפי שאנו רואים נמנעים מלדבר על כך. כנראה בגלל שאין חטא בעולם, המצדיק רציחות כל כך נוראות של יהודים, רק בגלל היותם יהודים.
מה שכן מוטל עלינו הוא לדעת, כי אסונות נוראים כאלו של יהודים בני העם הנבחר הנרצחים על קדושת השם, מלווים אותנו כיהודים, מאז שאברהם אבינו, היהודי הראשון שהיה בעולם, מסר את נפשו על קדושת השם, כאשר השליך אותו נמרוד לכבשן האש, משום שלא רצה לכפור באחדות ה' אלוקי העולם, וגם מאז שיצחק בנו היה מוכן ומזומן לעלות לעולה על המזבח בשעת העקידה, ובכך קבעו חותם לזרעם בני ישראל עד עולם, שכדי להיות יהודי, חלק מעם ה', צריך להיות מוכן ומזומן להישרף ולהיהרג על קדושת השם.
חותם זה של מסירות נפש קיבל חיזוק גדול, לקראת המעמד הגדול של מתן תורה, כאשר משה רבינו כרת "דם ברית" בין הקב"ה לישראל על-ידי חלוקת הדמים של העולות והשלמים לשני חצאים מדויקים, מחצית הדם זרק על המזבח בחלקו של הקב"ה, ומחצית הדם זרק על ישראל כמו שכתוב (שמות כד-ה):
"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. וייקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח, וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. וייקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר, הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".
ומבאר הרה הקדוש מאפטא זי"ע ב"אוהב ישראל" (פרשת שקלים) הענין בזריקת הדמים, מחציתו על המזבח ומחציתו על ישראל:
"והנה דרך האנשים הכורתים ברית יחד, והיו לבשר אחד ודעה אחת, אז דרכם למסור כל אחד ואחד נפשו עבור חבירו, ונמצא דמם מעורב יחד, כי הדם הוא הנפש שהוא עיקר כוח הנפשי, וכמו שכתב האברבנאל בספר מצמיח ישועה, דשורש הדבר של כריתות הברית הוא הנוהג שבעולם, כששני מלכים כורתים ברית לתווך האהבה ביניהם, ולהיות כל אחד בעזר וסיוע של חבירו, אז שותים כל אחד כוס יין, וכל אחד נוקף אצבעו, ומורידים טיפה של דם לתוך הכוס, וכל אחד שותה כוס המעורב בטיפת דם של חבירו, וזה הדבר מורה שמערבים את דמם הוא החיות שלהם, כי הדם הוא הנפש, להיות להם לב אחד ויהיו בהם אחדות, וכל אחד מחויב ליתן דמו ולמסור נפשו עבור חבירו, זהו כריתות הברית.
"והנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, ולרמז זה לקח משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים חצי הדם וישם באגנות... וחצי הדם זרק על המזבח... ומן הדם שבאגנות זרק על העם, לרמז שכביכול הדמים שהם הכוחות מעורבים זה בזה, ושיהיה הכח ביד ישראל למסירות נפש על קדושת שמו יתברך ויתעלה, והוא הוא כריתות הברית, ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם, להיות עמכם ביחוד גמור וברזא דאחד".
"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" ברית הדמים שכרתנו עם הקב"ה בשעת מתן תורה, היא חלק בלתי נפרד מהיותנו העם הנבחר, המוכן ומזומן למסור את נפשנו על קדושת השם, גם בהיותנו בגלויות בין אומות העולם. העמידה במבחן ברית הדמים בגלויות, מחזקת את הקשר בינינו לבין הקב"ה, היא שמכינה אותנו לקראת הגאולה השלמה, שאז יתקשר הקב"ה עמנו בברית חיים תחת ברית של דמים, כמו שכתוב (ירמיה לא-ל): "הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה... כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם".
בשעה קשה זו עלינו לחדד את כל חושינו הרוחניים, כדי לשמוע את קול ה' חוצב להבות אש המהדהד בחללו של עולם (יחזקאל טז-ו): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי". בכך מגלה לנו הקב"ה כי כאשר דם יהודי נשפך כמים אין הוא מסתיר פניו מאתנו, אלא הוא משתתף בצערנו ועובר עלינו לראות, איך אנו מתבוססים בדמי ההריגות והרציחות, שהיו מנת חלקנו במשך אלפי שנות גלות, בגזירות ת"ח ות"ט, בפוגרומים הרבים בכל ארצות הגויים, בחורבן הגדול בשנות החורבן והזעם, כאשר ששת מיליוני קדושים נשרפו בחיים בתאי הגזים, ועל כך מחזק אותנו הקב"ה: "ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי" - "ברית דמים" זו היא הכנה לקראת "ברית החיים" הנצחיים של כלל ישראל בגאולה העתידה.
כמו-כן עלינו לשנן ולזכור בשעה זו כללי מלחמה. כל אומה, חזקה ככל שתהיה, בצאתה למלחמה, יודעת שאין ניצחון בלי הרוגים. גם אנו בני ישראל נמצאים במלחמה מתמדת, מלחמה על קיומנו כעם ה', עם התורה והמצוות. המלחמה שלנו כנגד עמי העולם, אינה מנוהלת בפצצות וביריות, בטנקים ובמטוסים, היא מנוהלת בכך שבשעות הכי קשות, אנו מתעקשים לחזק את הקשר והברית בינינו לבין הקב"ה, לעסוק עוד יותר בתורה ובעבודת ה', לשמור ביתר שאת על כשרות, ולקיים כל מצוות התורה כמימים ימימה, בלי שום שינוי אפילו כקוצו של יו"ד.
הגויים הרשעים אויבי ישראל מקנאים בנו, ואינם יכולים לסבול לראות כמה אנו שמחים ומאושרים להיות יהודים הקשורים בתורה ומצוות, לכן מדי פעם הם מצליחים להעמיד אותנו במבחן על-ידי ששופכים את דמנו, בתקוה שאולי זה ירתיע אותנו מלהמשיך להיות יהודים גאים, אולי יצליחו לתקוע טריז בינינו ובין הקב"ה.
הנה כי כן החובה הקדושה המוטלת עלינו בשעה זו, היא ללכת בדרך שהלכו בה אבותינו הקדושים בכל הדורות, לעמוד במבחן ולומר לרוצחים: אשר עלה במחשבתכם הרעה היה לא תהיה, את ברית הדמים הזאת שכרתנו עם הקב"ה לפני אלפי שנים כשקיבלנו את התורה לא נפר. יחד כולנו כאיש אחד בלב אחד נכריז בראש חוצות לאבינו שבשמיים: "נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה, ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו".
עלינו להרים את עינינו ולצעוק בקול גדול שיבקיע כל שערי שמיים (תהלים מד-כא): "אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".
נסיים בעדותם של חכמינו ז"ל (ב"ב י) על נשמותיהם הקדושות והטהורות של אלו שנרצחו על קדושת השם: "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". לא מקרה הוא שנהרגו על קדושת השם ביום שישי סמוך לשבת קודש, רמז על כך שהם מוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא שנמשל לשבת, כמו שעתיד הקב"ה לומר לאומות העולם (ע"ז ג): "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, עדי יתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה כו-יט): "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך".
