פרשנים שונים עוסקים בשאלת הלגיטימיות של שאילת הכלים מהמצרים המתוארת בפרשת השבוע, פרשת "בא". האמנם שאילה יש כאן, או סוג של מניפולציה? אותי, באופן אישי, מטרידה הרבה יותר שאלת המקום שהתורה נותנת לתיאור העניין. הרי עוד במעמד הסנה הקב"ה אמר למשה: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים". מדוע, אם כך, היה חשוב לתורה לחזור שוב על העניין?
דומה, כי ניתן למצוא תשובה לשאלה בדברי חז"ל במסכת ברכות (דף ט', עמוד א') שם הם אומרים כך: "דבר נא באוזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין 'נא' אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' - קיים בהם; 'ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם. אמרו לו: ולוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום".
באופן פשוט חז"ל מסבירים את הביטוי "דבר נא" כבקשה חוזרת מבני ישראל עצמם ללכת ולשאול כלים משכניהם, מתוך הכרה בנטייה האנושית של מי שרוצה לצאת לחופשי לוותר על הרכוש הגדול ובלבד שיצא כבר. אולם המשל שמביאה הגמרא נותן תשובה גם לשאלת המקום המשמעותי שהתורה נותנת להדגשת ה"רכוש הגדול" שאיתו יצאו ישראל ממצרים.
מי שיושב בבית האסורים מעדיף לצאת עכשיו. נקודה. לא אכפת לו מהרכוש הגדול, משום שהמנטליות שלו היא של אסיר החושב רק על "כאן ועכשיו". לעומת זאת, אדם חופשי ובוגר מסוגל לדחות סיפוקים אל מעבר ל"כאן ועכשיו" כדי להגיע להישגים בעתיד.
אחד הניסויים המפורסמים ביותר שנערכו בדחיית סיפוקים, נעשה באמצע המאה הקודמת עם ילדים בני ארבע. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו והובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, אם רק יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. החוקרים המשיכו לעקוב אחר הילדים הללו לאורך בגרותם, ומצאו שבעלי יכולת ההמתנה היו סתגלניים ואחראיים יותר וגם הגיעו להישגים מרשימים יותר.
ביטוי נוסף לדבר אנו מוצאים בדברי הרב קוק הכותב: "עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות" (עין אי"ה, ברכות שם).
הדגשת היציאה עם רכוש גדול ממצרים מבטאת את הדאגה לכך שעם ישראל יצא ממצרים לא רק מבחינה פיסית-גאוגרפית אלא גם מבחינה נפשית. שלא רק ישראל יצאו מעבדות, אלא שגם העבדות תצא מישראל.
העיסוק של משה בהשאלה ערב היציאה מבטאת את הדאגה שצריכה להיות לכל מנהיג לא רק ל"כאן ועכשיו" של הציבור אלא גם ל"מחר", לא רק לצרכים החיצוניים אלא גם ובעיקר לצרכיהם הנפשיים.
