טובה כהן עבדה שנים רבות בגלריית ג'ודאיקה בשדרות ווסטווד. תמיד הערצתי את יכולתה לנסוע הלוך ושוב מאורנג' קאונטי לכאן. כשאני צריך לסוע בתוך העיר פנימה, אני מתרעם, שכן התנועה איומה, הנהגים אינם מתחשבים ולוקח לי יותר זמן מאשר הליכה זריזה, ואילו אצל טובה, הכל היה בקלי קלות. מן הסתם, שאלה של גישה.
את בעלה של טובה, מקס (משה) ז"ל, אני זוכר בשל בדיחותיו. מעין דחף פנימי כזה לתת לחיים טעם, להוסיף חיוך. זו הייתה גישתו לחיים, ולאחר מותו הגיעו אנשים שהוא טיפח וסיפרו בשבחו. למעשה, גם תחום מומחיותו - מכירת מכוניות לאלו שהיסטורית האשראי שלהם פגומה וכושלת - הצביע בדיוק לאותו כיוון. משפחה, חברים, עובדים - משה ניסה להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב ונעים.
אני קורא את השורות האלו, והן נשמעות לי רציניות מדי, ולא כך היה משה. פעם אחת הוא וטובה נעתרו להזמנתי והגיעו לאירוע של המוסלמים באורנג' קאונטי, אך הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה עבורם (הפעם השנייה, עבורי, הייתה האירוע על "מוסלמים מתונים").
איני יודע אם מותר לי לספר על כך, למרות שמשה כבר שנתיים כמעט שאינו איתנו. אך די לחכימא ברמיזא, ואני אפנה אתכם לשיר שכתב סוברדו, תרגם
יהונתן גפן ושר, בין השאר, דיויד ברוזה: סיגליות.
השיר מספר על זוג נשוי החי באושר, "למרות שבעלה היה מן שד ופרד." משה היה שד ושחת, ובניגוד גמור לשיר, הוא לא היה "מצוברח קבוע". כלל וכלל לא. השיר מספר שהאישה מקבלת "מכתבי שירה אליה, הם מאירים את עלומיה".
מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
סיגליות בזר קשור בסרט.
התאור בשיר הוא בדיוק תאורו של משה:
הוא בטח גבר עם לב רומנטי
נשמה טובה וחיוך סימפטי
הפזמון החוזר שואל את השאלה שוב ושוב:
מי זה כותב לך ילדונת...
אם בשיר היו אלו מכתבי שירה וזר סיגליות, משה בחייו עשה זאת לאחד מימי החתונה, או ימי ההולדת, או סתם יום בחיים (שכן אצלו הפזמון החוזר היה "יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום") עם חבילה מ
ויקטוריה סיקרט.
בשיר מתנהל מאבק מסוים, ומשה חיקה אותו:
כשבעלה חוזר הביתה
עייף מהעבודה זורק מבט שואל למטה
הוא לא אומר כן והוא יודע
אם היא תדע בטח תשתגע
כן זה הוא שכותב אליה
הוא האהוב, הוא חלומותיה
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.
עד היום אני מחייך בשל הקונדיסאיות של משה, שכל מה שרצה הוא להנעים את שהותנו פה. אך בחיים, משה וטובה היו דוגמה במעשה ל"זוג מהשמיים".
טובה עדיין גרה באורנג' קאונטי, אך את הנסיעה המייגעת הלוך ושוב היא כבר לא עושה. לפני חודש טובה חזרה מהארץ, מטקס חנוכת פסל "עץ החיים" שלה במרכז הלב במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. לפני 22 שנים בוצעה השתלת הלב הראשונה ע"י פרופ' ג'יי (יעקב) לביא. מאז בוצעו 200 השתלות לב.
לפני 45 טובה איבדה את ביתה סיגל. ליבה היה הלב הראשו שניתרם בארץ, בשנת 1969, למחקר רפואי. טובה סיפרה "זה לא היה מקובל אז, ונגד ההלכה היהודית. אך אני רציתי לתת מעט בחזרה לביה"ח שנתן תקווה לבתי".
פסליה של טובה מוצבים ברחבי העולם, בבתי חולים ובמקומות ציבוריים, ובהם: "עץ החיים" בבי"ח הוג בניופורט, קליפורניה. "ויהי אור" בבי"ח UCI. "דמעות צער" בהמרפסט, נורבגיה.
כל עלה בעץ החיים נושא שם של תורם וכך הוא מנציח מתן חיים לאדם אחר או רבים אחרים, בהערכה ובהוקרה לתורמים אשר אסונם הפך מתנת חיים לנפש אחרת, להיטיב את איכות חייהם או להאריך את משך חייהם.
טובה רוטלוי-כהן, פסלת בחסד. מצער ומטרגדיה נובטים חיים, מתן אמת לאחרים. על פועלך - תודה. וליום הולדתך השמונים אותו את חוגגת השבוע - מזל טוב! עד מאה, כעשרים!
