לפני שבוע ירדה למצולות, תרתי משמע, סדרת הסאטירה הפוליטית "פולישוק" מאת
שמואל הספרי. גם אם לא משווים אותה לרפש שדוחפים לנו הערוצים המסחריים (שמשום מה מכנים אותו "תוכניות טלוויזיה"), "פולישוק" היא פנינה טלוויזיונית - סדרה מבריקה, משוחקת היטב, ומותאמת להפליא לסגנון הפוליטי בישראל (כלומר, לאותה מדינה דמיונית שיוצרי הסדרה מתעקשים שהיא מבקרת).
עם זאת, כשמתייחסים לערכה כז'אנר בלבד, ניתן להבחין כי "פולישוק" היא סאטירה קלאסית. היא אינה משקפת את המציאות, אלא מעוותת אותה כדי להעביר מסר. איזה מסר? כל מסר שיוצרי הסאטירה מבקשים לקדם, יהיה אשר יהיה. והמסר הסאטירי הקלאסי, כפי שמשתקף גם ב"פולישוק", "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" הוא - הכל רקוב. בסאטירה, כל הפוליטיקאים הם מושחתים או טיפשים ולא יוצלחים, הביורוקרטיה מנוולת ומרושעת מעיקרה, סדר היום ציני ומנותק, וסופה המר של אותה מדינה איומה המתוארת בסאטירה ידוע מראש.
המסר כמובן אינו הוגן ורחוק מלהיות נכון. אולם כנראה לא קיים פורמט אחר לסאטירה, שכן אם היה אחד כזה, היה מתגלה מתישהו במאות שנות קיומה.
כאן יש לבחון את הדקויות ואת העומד מאחוריהן. דמותה הערכית והעוצמתית של סולי ברזל, למשל, משמשת כמקהלה יוונית הזועקת באוזניהם של שאר הדמויות והצופים את הפער הצורם בין "המציאות" לבין איך שהמציאות צריכה להיות שמבהירה מהו הסף הראוי להתנהלות של עובדי ציבור. בפועל, דמותה מהווה סאטירה על הסאטירה ורומזת, כנראה מבלי שיתכוונו לכך יוצרי הסדרה, כי מעבר לגבולות הסדרה מתקיימת מציאות שבה יש גם פוליטיקאים אכפתיים ועובדי ציבור מסורים.
לאור זאת, מה שחסר בסאטירה הוא כוחו של הציבור להבין כי המסר המועבר אינו שיקוף מושלם של המציאות, ובהמשך לכך, חסרה גם יכולתו לסנן את הביקורת מבין השורות מבלי להיגרר לרצח האופי שנעשה לשליחי הציבור באשר הם. דווקא הסאטיריקנים צריכים לברך על שיח מאוזן והגון שיתפתח בעקבות אמנות פוליטית ביקורתית והכרחית. במקום זאת, נראה שרובנו מפרשים את הסאטירה כלשונה, משליכים מכך על התדמית של כל נבחרי הציבור, וקושרים בחבית אחת את הפוליטיקאים ההגונים (כן, רובם כאלה) עם התפוחים הרקובים. ומכאן, הדרך לזלזול במוסדות המדינה ולקריאה להימנע מלהצביע בבחירות ואף לרדת מהארץ - קצרה עד בלתי נמנעת.
בפרק הסיום מתברר כי הפוליטיקאי הישראלי אינו בהכרח מושחת ועלוב, אלא בעל כוונות טובות ורצון לשרת את הציבור, מוכיח אומץ לקבל החלטות נועזות, לא נאחז בכיסא בכל מחיר ואפילו האנגלית שלו אומנם אינה אוקספורדית (למה שתהיה?!) אך מקצועית ורהוטה. וכמו דוריאן גריי שמביט במראה, נחרד לראות מולו את דמותו האמיתית, הבּלה והמכוערת, ומת מיד, כך נזעק שמואל הספרי לגלות את "פולישוק" כאנטיתזה-סאטירית אימתנית, נדהם ממה שראה, מיהר להטביע את יציר כפיו בים והבהיר מיד בראיון ששודר בתום פרק-הסיום, כי הסדרה לא תשוב לעונה נוספת.
הסוף הפתוח של הסדרה משאיר פתח לתקווה ש"פולישוק" בכל זאת תשוב אלינו. ואם תשוב, הלוואי שתשוב עוקצנית וחריפה כפי שהיא. ואם תשוב עוקצנית וחריפה, הלוואי שגם אז יתגלו מדי פעם רמזים למציאות האמיתית - הזקוקה אומנם לביקורת, אך בסופו של דבר יותר חיובית משלילית. ולגבי הניבט מבעד לשאר תוכניות הסאטירה, הלוואי שנשכיל כולנו להבחין בין "מציאות" למציאות ולגזור מכך את המסר שנמצא היכנשהו ביניהן. כי אחרי ככלות הכל, "אל תשכחו - יש לנו ארץ נהדרת".
