ירידה בשמיעה, נוסף על היותה מוגבלות מצערת ומרה, פוגעת לעיתים באורח ניכר בכושר העבודה. כאשר הסיבה להתחרשות מצויה בתנאי העבודה ובחשיפה לרעש במהלך העבודה, חוק הביטוח הלאומי מכיר בתופעה כפגיעה בעבודה, בכפוף לשורה של תנאים.
לכך עשויה להיות משמעות רבה, מאחר שהכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה יכולה לזכות את העובד בגמלאות נכבדות מהביטוח הלאומי. מנגד, אי-הכרה תשאיר לעובד רק מסלול פעולה אחד - פנייה למוסד בתביעה לקיצבת נכות כללית, ופירוש הדבר קבלת גימלה מצומקת, אם בכלל.
חוק הביטוח הלאומי מעמיד שלושה תנאים להכרה בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש בעבודה כ"פגיעה בעבודה":
- על רמת הרעש שאליו היה חשוף העובד בעבודה להיות גבוהה מהמותר לפי פקודת הבטיחות בעבודה.
- כושר השמיעה של העובד צריך לרדת לכל הפחות בשיעור של 20 דציבל בכל אוזן.
- העובד חייב לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכרה לא יאוחר מחלוף 12 חודשים מהיום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית.
בעוד שני התנאים הראשונים ברורים למדי ולרוב אינם מעוררים קשיים, התנאי האחרון, שתוחם את פרק הזמן שבמהלכו ניתן לפנות לביטוח הלאומי, מייצר לא מעט בעיות. המציאות מלמדת שעובדים רבים אינם מודעים למגבלת הזמן - שנה בלבד מגילוי הליקוי בשמיעה - ופונים לביטוח לאומי לאחר שחלף המועד האחרון.
כאשר תביעה מסוג זה מובאת לביטוח לאומי, המוסד תכופות "מנפנף" את המבוטח, בהתבסס על הוראת החוק, בנימוק שאיחר את הרכבת. אלא שבתי הדין לעבודה - המשמשים ערכאות שיפוטיות שדנות בערעורים על החלטותיו של המוסד לביטוח לאומי - סללו דרך שמאפשרת להתגבר על מגבלת 12 החודשים.
בהתאם לגישת בין הדין הארצי לעבודה [עב"ל (ארצי) 37437-10-12 ברזילי נ' המוסד לביטוח לאומי (6.1.15)], גם כאשר מבוטח פנה למוסד באיחור, בחלוף למעלה משנה מיום אבחון הליקוי בשמיעה, עדיין תתאפשר הכרה במצבו כפגיעה בעבודה. הכיצד? אם יתברר שאבחון הליקוי נעשה אומנם מזמן, אך במהלך 12 החודשים שקדמו לפנייה למוסד חלה החמרה כלשהי במצב השמיעה (ולו מינורית), ובהתקיים יתר תנאי החוק, עדיין יוכר הליקוי כפגיעה בעבודה.
על כן חשוב לדעת, שבמקרים של דחייה מהביטוח הלאומי במצבי התחרשות עקב חשיפה לרעש בעבודה, אין זה בהכרח סוף פסוק ולא צריך לומר נואש. השגה נכונה על החלטת המוסד, בסיועו של איש מקצוע, עשויה להפוך את הקערה על פיה ולזכות את העובד בגימלה שמגיעה לו בדין.
