המתרגם של ספרי "אישה אחת" כותב לי כי נתקל בשם של מחנה בו היינו הוריי ואחי ואני אסירים בצרפת של וישי בקיץ 1941, והוא לא מוצא לו זכר במאגרי המידע האינטרנטי. הוא אינו מאיית את השם כתיקונו, אבל כותב כי ניסה חלופות באיות ואף על-פי כן העלה חרס בידו. גם באיות הנכון לא מצא אלא עיירת קיט חסרת אפיונים ייחודיים בדרומה של צרפת. שום מחנה. שום מתקן מעצר. דבר לא. אני הייתי שם. אמי ואבי ואחי היו שם. אבל לא הוא ולא כמעט כל העולם כולו יודעים שהיה שם מחנה. נמחק. איננו. לא היה. הוא לא הלך אצל רשימת מחנות הריכוז והעינויים והסלקציה טרם דראנסי ואושוויץ בצרפת. הרשימות שהיו בידו היו של המחנות שהיו לחלק מארכיטקטורת הזיכרון שנבנית אחרי מלחמת העולם השנייה. היא בנויה על הפיכת המחנות ה"פרומיננטיים", דכאו, בוכנוולד, טרזיין, סוביבור, אושוויץ-בירקנאו, שהיו לסמלי שואה וכמו נועד שמם לשאת את כל האימה כולה בתוכם. הם השמות הנזכרים כמעט בכל האזכרות בבתי הכנסת ובטכסי האזכרה ואי-אפשר להעלות דרכם על הדעת מה היה ההיקף הבלתי נתפס של מתקנים בהם נטלו אנשים באורח השיטתי ביותר את צלם האנוש מאנשים אחרים. 15,000 מחנות! משרד המשפטים הגרמני פרסם בשנת 1967, אחרי מחקר שנמשך למעלה מעשרים שנה, רשימה של 1,200 מתקני ריכוז בגרמניה ובארצות שנכבשו על-ידי הרייך הנאצי. המוסד האמריקני Jewish Virtual Library - JVL, מפרסם בסוף המאה הקודמת רשימה אחרת. היא מונה 15,000 (!) מחנות ריכוז קטנים וגדולים, מחנות עבודות כפייה, מיון בטרם גירוש, ועוד. נכון, אי-אפשר לצפות כי החזן של תפילת "יזכור" יאמר "אשר נהרגו ונשחטו ב...15,000 מקומות שאני מונה עכשיו בשמם". זה מפלצתי. אבל זה בדיוק העניין. זה לא מפלצתי בלבד מפני שזה היה. זה מפלצתי מפני שהיום זה כבר לא היה. לא התפלאתי אפוא כי המתרגם שלי לא מצא את המחנה "שלי", Brens, ברשת. הוא היה אחד מחמישה-עשר אלף. שלחתי לו הפרטים מתוך הוויקיפדיה הצרפתית. כתוב בהם כי המחנה נבנה על-ידי הצרפתים בשנת 1939. הם הקימו בו 26 צריפים. הגרמנים פלשו לצרפת-בלגיה-הולנד ב-10 במאי 1940. אנחנו נמלטנו מעירי אנטוורפן ב-12 במאי לכיוון פורטוגל, משם חישבו הוריי להפליג אל מעבר לים. נעצרנו על-ידי כוחות וישי והושלכנו לאחר זמן למחנה "שלי". בוויקיפדיה כתוב כי היו בו 1,000 יהודים, ביניהם יוצאי בלגיה רבים, שנסו על נפשם מצרפת הכבושה למה שהיה קרוי צרפת החופשית, עליה פיקד כראש המדינה המרשל פטן. הייתי ילד. אני זוכר את הנשים שיצאו רגלי בשורות מסודרות כל בוקר לעבודות כפייה בתעשיות בסביבה. קלגסים צרפתים צרחו פקודות, יישרו טורים, הזהירו נשים שלא היטיבו להתיישר או שרגליהן הלאות לא נשאו אותן כמצופה מאדוני הארץ. אני זוכר אותן חוזרות בלילה ונושרות אל מיטותיהן בצריפים העלובים כעלי שלכת באתנחתות בין סופה לסופה. אני זוכר את שתיקות אמי נוחה עדן. לא היה לה כוח אפילו להחליף כוח. שמן מציל-חיים אני זוכר את ההתמרדות הגדולה של הגברים; את אבי עליו השלום, את ראש תלתליו השחורים מוקף שומרים, צועק אל נוכח סיר ענק של אפונים שהיו מתולעים ובלתי אכילים, אף על-פי שלא בא לצלחות האלומיניום שלנו מזון לבד ממרק אפונים; את המכות; את המאסר בתוך מאסר במחנה. לימים דיברתי על כך עם רבה הראשי של אנטוורפן, הרב ליברמן, שזכר כמותי את ההתמרדות הזאת ואת מנהיגיה, אבי בתוכם. אני זוכר שאשפזו אותי במעין מרפאה כי הרעב כרסם בשארית כוח החיות שלי, ובמקום תרופות תחבה לי אחות או אישה שהייתה לאחות, כף גדולה של שמן דגים, שאולי הייתה הכף שהיטתה את חיי לחסד. שיגרתי למתרגם את תולדות המחנה בו פתחו הצרפתים גם אגף מיוחד לזונות, כנראה מפני ששלטונות וישי לא יכלו להשלים עם הדחת הגברים המשוטטים ברחובות הערים החופשיות לדבר עבירה חמורה. אחרי הכל, צרפת, גם הכבושה, הייתה קתולית. גם הנשים האומללות האלה נשלחו אחר זמן למחנות המעבר להשמדה במחנות ההרג בפולין. אבל, כאמור, Brens לא הייתה. ועוד אלפים רבים מאוד של מקומות, שהיום אינם ידועים אלא כנקודות בגאוגרפיה התמימה של אירופה, לא היו ולא נבראו בימי הרצח הגדול. עיקר תפל שכחתי. הוויקיפדיה, המתארת את אימי המחנה, מציינת כי הצרפתים של וישי לא בנו אלא Centre d'acceuil - מרכז מבקרים... זאת שבעים וחמש שנים אחרי שלאמת בנו אחד מחמישה-עשר אלף מדורי גיהינום עלי אדמות. Centre d'acceuil... שהחיינו ולא קדיש אני כותב את הדברים האלה היום, יום לפני שהעולם יתכנס לציין שבעים שנה לשחרור אושוויץ. יום השואה האוניברסלי. בשעתו, כששגריר ישראל קידם את ההחלטה של האו"ם על קבלת החוק שהכריז על ה-27 בינואר כיום השואה בברכת "שהחיינו", התרעמתי בליבי ואמרתי לי כי אילו קידם את ההחלטה החשובה מבחינות הרבה ב"קדיש", הייתי מכבד אותו כבוד גדול, אבל "שהחיינו" היה כמדקרת דיסוננס מכאבת מדי. אף על-פי שאינני בא איתו חשבון, אינני יכול להשלים עם הברכה הזאת עד לעצם היום הזה. טובה גדולה הצמיחה ההחלטה הזאת. מדינות רבות מציינות את השואה, מקציבות תקציבים ראויים או קרובים-לראויים לחינוך, לחשיפת חלקן הן באימי השואה, לעצרות, לתוכניות דוקומנטריות ברשתות, לעידוד ספרות החקר והספרות בכלל. אבל את ההיקף המדהים של מדינות שהיו שותפות בקואליציה הגדולה של הקמת 15,000 מקומות בהם נטרפו חיי אנשים ונשים וטף, במלחמה בה לא שירתו קורבנות ההרג האלה בשום צבא, ולבד מהיות ברואים בצלם לא חטאו בדבר - ההיקף הזה לא יכול לבוא לכלל ביטוי בציון יום הזיכרון האוניברסלי. עצם העובדה כי נקבע להיות ביום בו שיחררו את אושוויץ, לא בשום יום בו הרוצחים ומשתפי הפעולה מרצון, ומאונס אולי, פתחו את גיהינום ההשמדה בארצותיהם, אומר כי לא שלם עוון חמישה-עשר אלף המירצחות עד הנה ולא יהיה שלם לעולם. הם חוגגים את שחרור המדוכאים. הם חוגגים את גבורת הצבא הסובייטי, את תעצומות צבא בנות הברית שפתחו את שערי התופת בה נכלאו שלדים מהלכים עוד, את זכויות האדם, את החרות כאידיאל. הם לא מסוגלים להתמודד עם הכליאה. הם לא מסוגלים להתמודד עם החיסול. הם לא מסוגלים להתמודד עם השכול, עם היתמות, עם העקירה, עם העובדה כי המחנה שלי, Brens, מסמל יותר מכל את העובדה כי ארכיטקטורת הזיכרון בונה לאט-לאט את השיכחה...