בסוף המאה התשע עשרה העלה על נס הסוציולוג הצרפתי, אמיל דורקהיים, את אחד המדדים המרתקים לבחינתה של סולידריות: שיעורי ההתאבדות בחברה תלויים בלכידותה, בחוסנה ובמבנה הריבודי של כל חברה. דורקהיים הציג ארבעה רצפים של התאבדויות (אנומית, אלטרואיסטית, אגואיסטית, פטליסטית) ובחן בצורה אמפירית את שיעורי ההתאבדות בקהילות שונות.
בשנה האחרונה שלחו יד בנפשם קצינים גבוהים בצבא השחרור העממי בסין. אחדים בתליה ורבים אחרים בקפיצה ממגדלים רבי-קומות ובירייה. גנרלים, אדמירלים, מפקדי מחוז ופקידים בכירים במשרדי הצי הימי ומחלקות הרכש של הצבא הגדול בעולם, היו נתונים לחקירה עד-חורמה של המנהיג העליון שי ג'ינפינג, אשר הצהיר על כוונותיו עוד בטרם הושבע כנשיא הרפובליקה של סין.
צבא השחרור העממי בתקופה הקומוניסטית נחשב לעמוד התוך המרכזי של השלטון הקומוניסטי וקציניו וחייליו נהנו מהטבות עצומות, מעושר כלכלי, השפעה פוליטית רחבת ממדים שריפדה את בסיסי החסינות מפני עונש בגין התנהגות "חזירית".
ההגמוניה של הצבא הסיני הביאה לשיעורי התאבדות נמוכים עד כדי אפסיים בקרב המנהיגות הצבאית ובקרב המנהלים את המחלקות האזרחיות הקשורות בצבא. שחיתות לא הייתה שם, לכאורה. בדיוק נמרץ כמו שבשני העשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל, לא נרשמו מקרי שחיתות הראויים להיחרט על דפי ההיסטוריה החברתית.
"שחיתות" היא סוג של הגדרה חברתית. האם היה ניתן להאשים בשחיתות את זלמן ארן, פנחס לבון, מרדכי נמיר, אשר התחלקו בתל אביב בקרקעות כפר ערבי נטוש, ואליהם הצטרף אף האפוטרופוס על נכסי נפקדים, בכבודו ובעצמו? האם ניתן להאשים את בן-גוריון על רכישת ספרים בצורה סיטונית, אשר הונחו על מדפיו הפרטיים, אך נקנו בכסף ציבורי? גם אם הוגשו כתבי אישום נגד "פסיאודו-מושחתים" כמו שובינסקי, רפאל, דיין ואחרים, הוסרו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מבלי לנקוט הליכים משפטיים.
בשנות השבעים החלה מתגבשת הגדרה לשחיתות הפוליטית בישראל. היו אלו דמויות מרתקות של "מתקני-חברה" כמו שמואל תמיר,
אורי אבנרי, זיגל וחבורתו, יגאל לביב ועיתונאים אחרים וממולם עמדו מושחתים כמו יהושע בן-ציון שהיה מנהל בנק ישראל בריטניה והניח ידו על 74 מיליון לירות שלא הוחזרו, או מיכאל צור שהיה מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה, מנכ"ל
החברה לישראל ויו"ר צי"ם, או אשר ידלין שמונה לנגיד בנק ישראל ואולץ לעמוד בפני חוקרי המשטרה שלושה ימים לאחר מכן. הגדרת השחיתות הפוליטית דאז התמצתה במשפט האלמותי של השופט לנדאו: "הנה סופה של גישה זו שגדולים ותקיפים רואים עצמם כעומדים מעל החוק כאילו קיים החוק רק עבור בני תמותה רגילים".
שלא כמו בצבא הסיני, על סף סיום ההגמוניה היינו עדים בישראל לשתי התאבדויות פוליטיות כלכליות בלבד (אברהם עופר ויעקב לוינסון). בצבא הסיני, משנשמטה ההגמוניה עלה שיעור המתאבדים בצורה תלולה ובעלת תרומה ללכידות חברתית על בסיס שוויון אזרחי.
מושחתים ישראלים שאחזו בתפקידי מפתח עתירי כוח (משרד האוצר, שני שרי הפנים, ראש ממשלה, נשיא, יו"ר בנק, חברי כנסת, יו"ר חברת חשמל, יו"ר נת"ע, סגנית שר, שופט לשעבר ורבים אחרים), ביקרו בבתי הכלא ושבו לפעילות משל לא היה דבר מעולם. אי-ההוקעה תורמת להתפוררותה של הסולידריות החברתית ואף תורמת לשכלולה של השחיתות בחינת "לא נתפסת לא הואשמת".
