המפקח הכללי של המשטרה,
יוחנן דנינו, צודק כאשר הוא אומר כי נוכח מבול הפרשיות הקשות והמביכות בצמרת הפיקוד העליון של הגוף הביטחוני החשוב שהוא עומד בראשו נפגע אמון הציבור במשטרה וכי דרוש טיפול שורש.
אבל דנינו טועה בדבר מהותי חשוב אחד: מה שדרוש למשטרה יותר מכל זה ניקוי ראש. וכיוון שהוא המפקד העליון הניצב בצמרת, הוא חייב לקבל על עצמו את האחריות למפולת - ולהתפטר. במצב הדברים הנוכחי לא הוא האיש המתאים לנער את המערכת החולה ולהעלות אותה על דרך המלך.
עם כניסתו לתפקיד לפני כארבע שנים גיבש דנינו תוכנית אסטרטגית, שנראתה חשובה, בכותרת "שנת המפנה". מטרתה המרכזית של התוכנית הייתה חיזוק הביטחון האישי של האזרחים והעלאת אמון הציבור במשטרה. הנחת היסוד של התוכנית קבעה, בצדק, כי "אמון הציבור הוא ציר מרכזי בשמירת הדמוקרטיה והחוסן הפנימי של החברה הישראלית". כיום מסתבר כי הציר הזה נשבר, גלגלי העגלה מקרטעים, והמשטרה לא תרמה דבר מהותי לשמירת הדמוקרטיה וגם לא לחיזוק החוסן הפנימי. בתמצית אפשר לומר שהיעד החשוב לא הושג.
כדי להצליח בתפקיד המסובך והמורכב של מפכ"ל המשטרה דרושה לאדם תכונה אחת - מנהיגות. נראה כי זו איננה התכונה המובילה של המפכ"ל. דנינו מנהל את ההצגה המשטרתית בעיקר בתוקף הסמכות המוקנית לו על-פי החוק ובהתאם ליכולתו להעניש את פקודיו החריגים. הוכחה לכך מצויה בדברים שהוא עצמו משווק לציבור: "הוכחתי לאורך הקדנציה שלי שלא אתפשר על נורמות וערכים. מי שיתנהל שלא על-פי הדרך שמשטרת ישראל חייבת להתנהל בה - תהיה דרגתו אשר תהיה - לא יישאר בארגון. אין פשרות בעניין הזה". ואכן דנינו מרחיק מן המשטרה את כל מי שחרג מן הנורמה, ולנפגעים הנתונים תחת איום של פיטורים אפשריים אין ברירה אלא לפרוש בעל כורחם.
למרבה הצער דנינו כנראה אינו מבין שמנהיגות לא בונים על בסיס של איומים. מנהיגות היא היכולת של ראש המערכת להוביל אנשים אל מטרה משותפת. כאשר אנשים שהינם חלק ממערכת הירארכית מצייתים לממונה עליהם כיוון שיש בידיו סמכות רשמית לפגוע בהם, קשה להבחין אם הם פועלים מתוך רצון או מתוך חשש לענישה מצד בעל הסמכות. לעומת זאת, מי שפועל מתוך היענות למנהיגות, בוחר להצטרף לפעולה שעיקרה איננו כוח הכפייה אלא ההזדהות שלו עם העשייה ומטרותיה.
בעקבות המהומה עם קבוצת הניצבים הפורשת מן השירות מתחילה לצוף אל פני השטח המשטרתי ביקורת בלתי צפויה המכוונת ישירות לראשו של דנינו. אחד מבכירי המשטרה, שכמובן חושש לחשוף את שמו, שיחרר הודעה לציבור שבה הוא מטיח אשמה חמורה בצמרת העליונה במלים מפורשות אלה: "פיקוד המשטרה איבד את האחיזה שלו בארגון. אי-אפשר לשקר לציבור ולא לשוטרים. העסק קורס ומפיל יחד אתו את הארגון כולו". מלים כדורבנות שרק אנשים אמיצים בממלכתו המזדעזעת של דנינו משמיעים לא בלחישות-סתר בחדרי חדרים, אלא בפה מלא.
גם בשורות דרגי הביניים של הקצונה סוערות הרוחות. אחד הקצינים המובילים קובל כך: "אנחנו חיים במשטרה במין המתנה - לבחירות כדי שאולי נזכה לשר יעיל-פעיל, למפכ"ל חדש, למשהו לא צפוי שיקרה ויחלץ את הארגון החשוב שלנו מהבור שבו הוא שקוע".
קצינים ממורמרים אחרים קובלים על מדיניות קידום הבנויה על קירבה לצלחת ולא על-פי הידע המקצועי, הניסיון והתכונות האישיות. "אנשים שנתנו את כל חייהם לשירות במשטרה, מקצוענים מהטובים בעולם, מוצאים את עצמם מוצבים בתפקידי מטה חסרי משמעות, כי רבים מ"החברים של הבכירים" מונו לתפקידים שגדולים עליהם".
אבל דנינו כנראה חי בחלומות, אינו מקשיב לקולות הרעם הזועם העולים מן השטח ומשחרר הצהרות מוזרות בנוסח שמוטב היה שלא ישתמש בו. "יש לכם משטרה שאפשר לסמוך עליה" - הוא פוסק - "למרות כל האירועים האחרונים ואולי בגלל הדרך בה אנחנו מטפלים בהם". המשמעות של אמירה זו פשוטה: מי שלא ציית - עף, ומי שלא יציית יעוף.
דנינו אמור לסיים את כהונתו ב-1 במאי. בינתיים אין מועמד לרשת אותו וגם אין ממשלה שמבינה את החשיבות המידית להתערב ולהרגיע את המהומה. התוצאה העגומה: משטרה בהמתנה, ללא חזון, ללא יעד מבצעי, ללא תקווה לעתיד טוב יותר, ללא מנהיגות המבינה שבאיומים לא בונים מנהיגות. זה בדיוק המצב האידיאלי להתרחבות הפעילות הפלילית של עולם הפשע.
