ישראל היא ארץ אוכלת זקניה. ניצול הזקנים הפך כבר מזמן למכת-מדינה. מתלבשים עליהם ללא רחמים, מנצלים עד תום את תמימותם הרבה ואת חוסר הישע שהם מפגינים לעין כל, בזים לכבודם וסוחטים את כספם, דוחקים אותם לקרן-זוית ומרמים אותם על ימין ועל שמאל. מציעים להם מתנות, כביכול, ובה בעת מחייבים, בעורמה, את כרטיס האשראי שלהם. כי להיות קשיש זה פשוט עסק ביש.
הסטטיסטיקה היבשה מעידה בעליל כי למעלה משליש מהפגיעות בזקנים מתרחשות דווקא בשירותם אשר מספקות רשויות כמו ביטוח לאומי, מס הכנסה והרשות המוניציפלית במרוצת השנה האחרונה נתקלו 58% מבני 65 ומעלה במקרה של ניצול או פגיעה באחד מתחומי שירותי המדינה. מאות-אלפי זקנים בארץ סובלים מדיכאון קליני, כשרובם כלל אינם מאובחנים ואינם מטופלים, וכמו תמיד - הרשויות אינן יודעות לעזור להם וגם לא ממש מתאמצות לעשות זאת.
סוד גלוי הוא שבני גיל הזהב בארץ הפכו לקורבן ציבורי ולמטרד חברתי בלתי-נסבל רק בשל חוסר האונים שהוא מנת-חלקם הטבעית. כי להיות זקן בישראל זה פשוט להיזרק לכלבים, ללא כל חמלה מינימלית. על הנייר הוא אומנם משויך לגיל הזהב, אבל בפועל מנת-חלקו אינה אלא תוגה בהחלט לא נוצצת.
שוקת שבורה בני הדור הצעיר רוחשים זלזול מופגן ובוז עמוק לזקנים חסרי האונים והישע, שאינם מסוגלים להגן על עצמם רק מפאת מגבלותיהם הפיזיות המובנות של גילם המתקדם. המציאות הישראלית מוכיחה בעליל שזקנים בישראל מותקפים חדשים לבקרים, ללא רחמים, אם בדרך המלך ואם בקרן-רחוב. תיקיהם נחטפים בידי רוכבי-אופנוע שחולפים לידם בסמוך לכביש; דמי הביטוח הלאומי נשדדים מהם בחטף ליד הבנק, ללא כל בושה; והם גם הופכים לקורבנות מועדפים בפריצות לבתים, רק בשל חוסר התושיה שלהם..
נציגי מפעלים וחברות אינם מהססים לעבוד עליהם בעיניים, למכור להם "לוקשים" בשיחה טלפונית קצרה ולהבטיח בה שיקבלו הרים וגבעות, כשבפועל הם מציבים אותם בפני שוקת שבורה, תוך ניצול תמימותם עד אין קץ.
בפני ההפקרות הזאת צריך להציב מחסומים. אחרי ככלות הכל, הזקן הוא חסר-אונים כתינוק וראוי בהחלט להגנה מירבית על גופו ונפשו, ולו בשל מגבלותיו המובנות. הוא גם ראוי, כמובן, לקורטוב כבוד, גם אם חלפו לבלי שוב הימים של "בפני שיבה תקום" באוטובוס.
