1. העיתונאי היהודי-אמריקני ג'פרי גולדברג יורה לעבר
בנימין נתניהו, ומייד מצוטט בכל פינה, משל חידש משהו שלא נאמר כבר. נתניהו מבקש לשכנע את הקונגרס האמריקני להחריף העיצומים על אירן, בניגוד לעמדת
ברק אובמה, והדבר מוציא מהדעת פקידים בבית הלבן ובתקשורת הליברלית. כמו ביחס לפלשתינים, גם ביחס לאירן, שורש המחלוקת הוא האם אנחנו מאמינים לצד השני. נתניהו לא מאמין, ויחד איתו רוב אזרחי ישראל. לא מדובר באמון אישי, אלא בבדיקה אמפירית ארוכה שחווינו במעבדה ששמה "תהליך השלום". האמריקנים יכולים להביט אחורה אל ההיסטוריה של המגעים עם האירנים ולראות כיצד הולכו שולל.
גולדברג טוען שמכיוון שישראל היא השותפה הזוטרה, עליה לבלוע את הצפרדעים שארה"ב מאכילה אותה כדי לשמור על מערכת יחסים יציבה. ובכן, נכון שבמובנים מסוימים ישראל תלויה בארה"ב, אבל לא מדובר במערכת יחסים פיאודלית. במקרה שהאינטרסים הקיומיים של ישראל נמצאים בסיכון, מנהיג ישראלי סביר יעדיף אותם על פני יחסים רגועים עם נשיא ארה"ב.
נתניהו חושש שאובמה יאמץ הסכם רע, וגולדברג מציע לו ליצור דיאלוג דיסקרטי עם הנשיא, כדי להשפיע על חשיבתו. וואו. איזו עצה. תהום מפרידה בין השקפות העולם של האישים הללו באשר להתנהלות המערב מול האיסלאם הגלובלי וזה הרדיקלי בפרט. אובמה לא מוכן להכיר בטרור איסלאמי, ועושה רושם שאינו מאמין שהאירנים יממשו את איומם. הוא בוחן את האיום האיסלאמיסטי במונחים רציונליים של מאזן הרתעה, רווח והפסד ואינטרסים רגילים.
נתניהו חושב לגמרי ההפך. מכיוון שהוא אחראי לקיומה של ישראל במרחב עוין צפוף, אסור להניח אחרת מאשר להאמין לאיום האירני להשתמש בפצצה. להשקפתו, עצם ההסכם עם האירנים הוא דבר גרוע, זולת חיסול מלא וסופי של האופציה הגרעינית.
2. גולדברג מציע לנתניהו לקנות את אובמה. כיצד? "לשתף פעולה בנושאים המעניינים את ארה"ב (קידום תהליך השלום עם הפלשתינים), כדי לגרום לצד האמריקני להבין שממשלת נתניהו מעוניינת גם לתת ולא רק לקחת". אז נתניהו לא מאמין לאירנים, וגולדברג - כרבים בשמאל - לא מאמין שישראל מעוניינת בשלום. היהודים אשמים. עדיין לא מלאה סאת טיפשותנו במרדף אחר חבורת רמאללה, שמעולם לא עשתה סימנים רציניים שהיא מעוניינת לפתור את הסכסוך.
הטענה חריפה יותר: מבחינת גולדברג ודומיו, ישראל צריכה להפקיר את עתידה מצד אחד, כדי להציל את עצמה מצד אחר. כי זאת האמת - לאור הניסיון שצברנו ולאור השינויים הגיאופוליטיים האדירים שהאיסלאם הגלובלי והמזרח התיכון עוברים - בתנאים הנוכחיים מדינה פלשתינית היא פצצה גרעינית מתקתקת לא פחות מזו האירנית.
מכל מקום, גולדברג מקבל כמובנת מאליה את ההאשמה שנתניהו בחר לפוצץ את מערכת היחסים עם אובמה. לטענתו, בבית הלבן חשים מזמן חוסר כבוד מצד נתניהו כלפיהם (גולדברג לא מזכיר שנתניהו הושפל בידי אובמה בפגישותיהם הראשונות). אבל כשהבית נמצא בסכנה קיומית, לפעמים מוותרים על כללי הפרוטוקול ודופקים על כל דלת.
מההיסטוריה למדנו, שלעיתים מצווה להפר את כללי המסורת דווקא כדי לשמור עליה. ואגב, ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים, טוען שהבית הלבן עודכן מראש על הזמנתו של נתניהו. עוד נוזף גולדברג בנתניהו, שחקיקה נוספת נגד אירן מיותרת, משום שהאירנים מבינים שכישלון במו"מ יוביל לסנקציות נוספות. זאת השערה שאין לה על מה לסמוך. האירנים מורחים את הזמן, וכשתהיה בידם הפצצה, מה יועילו העיצומים? המערב לא יודע לשאת ולתת עם האירנים, כשם שהשמאל הישראלי והעולמי לא יודע להתנהל מול ארגוני טרור ומדינות זוועה. נוויל צ'מברליין לא היה תופעה חד-פעמית בהיסטוריה; יש לו ממשיכים.
האירנים נראים מתוחכמים מנציגי המערב. הם אומרים דברים פשוטים, אולם התחכום הליברלי ארוך השנים ביחס לאחר - כל אחר - ובמיוחד ביחס למזרח התיכון, מסבך את הדברים. סירוס התודעה המערבית באמצעות כללי התקינות הפוליטית והביקורת של אדוארד סעיד (בספרו "אוריינטליזם"), שהתקבלה באדיקות בידי חסידים ליברלים מהחוף המזרחי והמערבי - הביא לכך שהמערב שכח כיצד נושאים ונותנים עם סוחרים כמו האירנים. אלה מודרכים בידי אמונה לא רציונלית, שהמחשבה המערבית אינה יודעת להכיל.
3. אבל הדבר החמור ביותר במאמר של גולדברג הוא עלילת הדם, לפיה נתניהו אמר לאנשיו שהוא "מחק" את אובמה. איזו רשעות וסכסכנות באמצעות חנופה של יהודי חצר. גולדברג יכול לספר על הממשל כאוות רצונו; אני מוכן לתקוע כף שנתניהו לא אמר זאת. הוא עצמו לא שמע זאת מנתניהו ובכל זאת פירסם את הציטוט השקרי כאמת, ואז מטיף. שהרי רק גולדברג וחבורת הנפוחים הליברלים שם מבינים את עדינות היחסים עם ארה"ב ומורכבותם. נתניהו צריך ללמוד אצלו. לא ייאמן.
גולדברג טוען שפניית נתניהו אל הקונגרס תפגע באופי העל-מפלגתי של התמיכה בישראל, משום שהיא תציב את הדמוקרטים נגד נתניהו. לאו-דווקא; חברי הקונגרס מבדילים בין ישראל כבעלת ברית לבין מנהיג כזה או אחר. במקרה הגרוע, יתקפו את נתניהו אישית; בכל מקרה תישמר התמיכה הגורפת בישראל, כפי שעולה מכל סקר מאז ומעולם.
אבל הדברים מורכבים יותר. מה שמפריע לגולדברג אינו החשש מאובדן התמיכה בישראל, אלא טענתו האחרת, שנתניהו מעמיד את החלק הליברלי בקרב יהודי ארה"ב במצב לא נוח - שבו עליהם לבחור בין אובמה לנתניהו. נקל עליך, מר גולדברג; אתה יכול לבחור באובמה. אחרי הקמת מדינת היהודים, בחרתם להישאר בגולה. זכותכם. אבל מדינת ישראל נמצאת בסכנה אדירה, וכל מה שמעניין אתכם זה חוסר הנוחות שלכם כיהודים.
נושא הנאמנות הכפולה הוא רב שנים בהיסטוריה של עמנו, ומצליפים כמו גולדברג, תומס פרידמן, פיטר ביינרט ואחרים, מזכירים בהתנהגותם את יהדות גרמניה במפנה המאות ה-19 וה-20. גם אז הפריעה להם הציונות להתערות באומה הגרמנית, מכיוון שהצביעה עליהם כמי שאינם שייכים לגרמניה אלא למולדתם העתיקה. מי אמר שאין להיסטוריה אירוניה?
