ציוצים אופנה חדשה באה לעולמה של 'מלחמת הבחירות'; ארטילריה מופעלת בזירה התקשורתית על-ידי יחידות עילית המכונות: 'ממחץ', ראשי תיבות: "מחפשי מומים חיטוט ציטוט". פצחני גוגל ופייסבוק ויוטיוב בולשים אחר מימראות מביכות, וסרטונים מביישים, אשר יצאו מפי המועמדים האלמוניים למדי הרצים ברשימות השונות לכנסת.
פלוני הפרופסור מחבב ערבים ("יום הנכבה = יום העצמאות") ופלונית הסטודנטית לא מריחה טוב ערבים ("מסריחים"); פלוני מייחל לחורבן אל-אקצה ופלונית לחורבן עמונה; פלונית נגד שֵירוּת נשים ופלוני נגד שירת נשים; והעולה על כולנה, חיטוט המחץ המזכה בפרס 'אביר הממחץ' - חשיפת העמדה כלפי חד-מיניים.
מימצאים אלו נשלפים בראיונות תקשורת ונורים היישר לראשי הנצלבים שנחשפו, ומותזים כריקושטים אל הקפיטן, ראש הרשימה. וכיאות למלחמת תקשורת מופקים סרטוני-נגד מושקעים, והיח"צנים והרעיונאים (=קופירייטרים) חוגגים בדרך אל הבנק...
שעשועי בחירות אלו מזינים את ההמון, המתענג על ההתנגחות והפרובוקציות בזירת השוורים והאריות. הכל בעצם טוב ו(לא)יפה ואטרקטיבי ואולי אפילו לגיטימי, אך מעורר אצלי כמה מחשבות שאני משתף בהן את קוראיי.
חכה לכל ח"כ אופנה זו, ללא ספק, היא תוצאה מובהקת מהיותם של מועמדים רבים אלמונים וחסרי פרופיל ציבורי מוכר. רובם נועדו לפיאור הרשימה, או התלקטו במסגרת מיכרז לאיוש הנבחרת. בשיטה ה'ישנה', טרום עידן ה'פוסט', (כמעט) כל מועמדי המפלגות היו אישי ציבור, עסקני מוסדות או פיגורות בעלות רקע לאומי מוכר. כרטיסי הביקור שלהם היו פחות או יותר חשופים משכבר הימים, וקשה היה לתופשם בהתבטאויות החורגות מאוד מן הקו המפלגתי אליו הם משתייכים. בעידן ה'שמים הפתוחים', כאשר כל שוליא ראוי לח"כות, אך טבעי הוא שציד התבטאויות-מן-העבר של המועמדים חוגג; כל ח"כ צפוי לחכה מורעלת, כזו שתדוג אותו תקשורתית, ואף תטגן אותו 'על האש'...
מסקנה; עצת ידידות לכל לאדם קצת חשוב (ולא חשוב באיזו תחום), שדרן קצת פופולרי, אמן, נהג או סחבק שמהרהר שמא ביום מן הימים יעלה לגדולה, ומח(")כה לאחת המפלגות (שאולי טרם הוקמה) שתשליך לעברו חכת-ח"כ - מומלץ שינצור פיו ולשונו וישמור מצרות נפשו (על-פי משלי כא,כג). לחלופין, שיביע רק דעות אמצע או כאלו המשתמעות לשתי פנים. לחילופי חילופין שיתבל את מסריו הפרובוקטיביים במלל על 'יוקר הדיור' ו'מסעי הצלב' ו'תשואה שלילית' וכד', או-אז יכול לטעון שדבריו הוצאו מהקשרם.
האדם החושב עד כאן ביקורתי כלפי איוש רשימות באנונימיים. אך בעצם שיטת החיטוט-ציטוט מאיימת על כולנו, בכל מרחבי חיינו, ללא קשר לח"כות. מי שהתבטא אי-פעם בכתב, בעלון הכי נידח בקצווי תבל, דבריו הונצחו לעד וישלפו מן הענן תוך אלפית שניה על-ידי מנוע חיפוש אינטרנטי. אם מישהו שח אי-פעם, ושחרר חרצובות לשון או העווה פנים 'פורימיות' באירוע ציבורי, או חסוי ו'פנימי' שצולם בפשיעה או בגניבה - דבריו וחזותו חקוקים בסלע, ויוצבו ביום מן הימים כ'מראה מול עיניו'.
האמנם פחד חקירתי חייב לאחזו בכולנו? ותשובתי; לאו רבתי! אדם איננו רובוט מתוכנת. הוא עלול ועשוי בהחלט, ואפילו רצוי, לבחון מדי פעם את עמדותיו ולשנות ולשנות ולהשתנות, "כי זה כל האדם" (קהלת יב,יג). האדם קרוי 'מהלך', בניגוד למלאך שהוא תמיד ניצב, קפוא ו'עומד' ("ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"; זכריה ג,ז). האדם יכול בהחלט לשנות את השקפותיו, למטוב ועד רע, ואוי לו אם לפני כל מסרון יעסיק את עצמו בשאלה "איך בדיוק התבטאתי על הנושא בעבר, או מי בסביבה טומן לי מלכודת?"
אכן, פריבילגיה ציטוטית זו שמורה ל... קדוש-ברוך-הוא, בבית דין של מעלה: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד,יג). ודרשו חכמים: "אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה (חגיגה ה,ב). בגמרא שם מקבלת הסיטואציה הציטוטית הזו, האלקית, ביטוי חריף ועוצמתי: "עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו?" וכידוע, אופציית התשובה וההשתנות היא הטיעון המרכזי בבי"ד של מעלה. האם גם בתקשורת של מטה?
מסקנה: אין משמעות אמיתית לחיטוט-ציטוט, ובפרט אם מדובר באמרות שאינן משנה סדורה. השאלה היא מי אני היום, ולא איך הייתי או נתפשתי אי-פעם. הנצחת מימרא רגעית, ושליפתה כמוקש בהמשך דרכו של אדם, איננה ראויה מבחינה מוסרית. ותת-מסקנה: החיטוט-ציטוט ממילא לא משכנע בתעמולת הבחירות ורק מסב שעשוע להמון המשועמם.
