בכל פעם כשמדברים בתקשורת על מפלגת המחנה הציוני אני נזקק לרבע שעה כדי לזכור במי המדובר.
אני סורק את המפלגות והתנועות מאיתמר בן גביר וצפונה, עד שאני נזכר שהמחנה הציוני אינו אלא מפא"י בלבושה החדש.
מיתוג, קוראים לזה היום. משנים את האדרת וכך גם הגברת הארוזה בתוכה עוברת שינוי מין שכזה - עד שהשמאל עם הפטיש והמגל האדום מתעורר אל בוקר חדש כשהוא מניף דגל כחול לבן בגודל של מגרש כדורגל.
אבל מה כל זה עושה ל
זוהיר בהלול?
האם גם הוא אמור לשיר את התקווה בעיניים בורקות?
אתה שומע את זוהיר מתפתל בניסיון נואש להסביר איך הוא מסוגל כך להתעטף בדגל של המחנה הציוני ולבך מתמלא חמלה.
צריך רק לקוות שרגע אחד לאחר הבחירות זוהיר יחזור לעצמו, ויתחבר מחדש אל הלב שלו הנמצא אי-שם בין
אחמד טיבי להפועל סחנין.
אבל דבר אחד בטוח: גם אם כל הערבים כולם יחליטו להצביע למחנה הציוני, יהיה ערבי אחד שלא יצביע למחנה הזה: זוהיר בהלול.
כי יש גבול לכל בהלול.
