היסטוריונים חלוקים לעיתים בשאלה מהו הגורם העיקרי המחולל היסטוריה: אנשים, תופעות, כלכלה, גאוגרפיה. באותה מידה ניתן לשאול, מיהו המשפיע על תיעוד ההיסטוריה - אנשים בודדים, מוסדות, מגמות. במקרה של סר מרטין גילברט, שהלך לעולמו השבוע (3.2.15), התשובה ברורה: איש בודד יכול לשנות תפישות היסטוריות.
גילברט הספיק ב-78 שנותיו הרבה יותר ממה שמספיקים יחדיו כמה וכמה אנשים באותה תקופת חיים. הוא ידוע בראש ובראשונה כביוגרף הרשמי של
וינסטון צ'רצ'יל - מי שקיבל מן המשפחה ומממשלת בריטניה גישה מלאה לכל המידע ובאמצעותו כתב את ששת הכרכים של הביוגרפיה (ועוד 12 כרכים של מסמכים). המשפחה לא התערבה אפילו במילה אחת, הדגיש בראיון שהעניק לי לפני שני עשורים. גילברט חיבר עוד 15 ספרים על צ'רצ'יל, והיה העורך והמחבר של 52 ספרים נוספים - ובסך-הכל יבול מדהים וכנראה חסר תקדים של 85 כרכים!
לגילברט הייתה תרומה עצומה גם לחקר השואה. בסוף שנות ה-70 חשף גילברט את צילומי האוויר של מחנה אושוויץ, שביצעו טייסים אמריקניים בשנת 1944, ואת העובדה שבתי חרושת בתשלובת המחנה הופצצו - אך לא מסילות הברזל ותאי הגזים. הייתה זו הוכחה מוחצת לכך שבעלות הברית יכלו להפציץ את המחנה, כפי שהפצירו בהן מנהיגי יהדות ארה"ב וכפי שהתחננו האסירים עצמם במסרים שהצליחו להעביר החוצה.
גילברט התיישב בארכיונים בלונדון ובירושלים, נבר במאות מסמכים והוציא מתחת ידיו בשנת 1981 את הספר "אושוויץ ובעלות הברית", שהפך לאחת מאבני היסוד בחקר התקופה. גילברט הראה בפירוט רב, כיצד הגיע המידע על אושוויץ לידיעת ארה"ב ובריטניה, וכיצד בשתי הבירות ידעו היטב ביולי ב-1944 מה מתחולל בתשלובת המחנות. ומה שעוד יותר חשוב: גילברט חשף את ההתכתבויות הפנימיות של ממשלת בריטניה, והוכיח: לא היה שום רצון לנקוט בפעולה כלשהי למען היהודים.
"היהודים הבכיינים הללו", כינה אחד מפקידי משרד החוץ הבריטי את מי שהתחננו בפני ממשלת הוד מלכותו לעשות משהו בכלל ולהפציץ את אושוויץ בפרט. וזו לא הייתה סתם התבטאות בלתי מוצלחת, או סתם גילוי בודד של חוסר רגישות. בשני הממשלים שררה אנטישמיות, לעיתים גלויה, וגורלם של היהודים פשוט לא עניין את הדרג הפקידותי.
צ'רצ'יל דווקא רצה להתערב. ביולי 1944 הוא הורה לשר החוץ, אנתוני אידן: "תוציא מחיל-האוויר מה שאתה יכול". אבל הפקידים הצליחו לטרפד את היוזמה הזאת, שבעיניהם הייתה מיותרת ואפילו מזיקה. אלמלא ההקשר הטראגי, היינו צריכים לחשוב על סר האמפרי ב"כן, אדוני השר" - מי שמנהל באמת את המדינה, תוך התעלמות מהנחיות השר הממונה עליו.
היום התמונה ברורה, חד-משמעית ואינה שנויה במחלוקת: אפשר היה להפציץ את אושוויץ - וכאמור, בעלות הברית הפציצו מפעלים סמוכים - אבל לא היה שום רצון לעשות זאת. משמעותה של תמונה זו חורגת בהרבה מהעיסוק הנקודתי במחנה זה, שכן היא מלמדת על הגישה הכללית להשמדת היהודים כפי ששררה בזמן אמת בשתי הממשלות שהובילו את מאבקו של העולם החופשי נגד החייתיות הנאצית.
מרטין גילברט הוא שיצר, במו ידיו, את התמונה הזאת. חקר השואה אחרי "אושוויץ ובעלות הברית" אינו דומה לזה שלפניו. הוויכוח כיום אינו על השאלה האם בעלות הברית יכלו להתערב, וגם לא על השאלה האם הן רצו להתערב. הכל מסכימים שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, ולשנייה - שלילית. הוויכוח הוא על השאלות מדוע לא רצו, והאם התערבות הייתה מועילה. זוהי כמובן זירה שונה לחלוטין - מבחינה היסטורית ובמיוחד מבחינה מוסרית.
"סיבות רבות מונחות ביסוד אי-עשייה זו", כתב גילברט במבוא לספר. במשך שנים לא ידעו בעלות הברית מה מתרחש, ובאותן שנים ממילא ידן הייתה על התחתונה במאבק הצבאי מול גרמניה. "ב-1944, משהוסר סוף-סוף הלוט מעל הטעיה זו [של הגרמנים] וכאשר הלך וגבר זרם הידיעות המפורטות שהגיעו למערב על מעשי הזוועה של הנאצים, הרי לא מדיניותם של הגרמנים, כי אם ספקנותן של בעלות הברית וסירובן להאמין לידיעות אלה, וכן שיקולים מדיניים ואפילו דעות קדומות, הם-הם שבלמו את הפעולה".
לפיכך, מרטין גילברט ייזכר כמי ששינה את הידע והתובנה באחת השאלות החשובות והמרכזיות בחקר השואה: מה ידע העולם החופשי, מתי ידע, מה יכול היה לעשות ומדוע לא עשה. וכך, איש אחד הרים תרומה שאין לה ערוך למחקר ההיסטורי.
