בפרשת השבוע מופיעות בפעם הראשונה עשרת הדיברות, הנחשבות לתמציתה של התורה כולה ולטקסט החשוב ביותר של היהודים. חלק מהדיברות מייצגות אמירות שיש בהן היגיון אנושי, ללא קשר לתורה דווקא. איסורים כגון "לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תחמוד", רלוונטיים לכל דור ולכל אדם באשר הוא. כך היא גם מצוות כיבוד הורים ואפילו האיסור להישבע בשמו של הקב"ה. אולם מה בנוגע לאיסור עבודה זרה? האדם המודרני איננו סוגד לפסלים וצלמים. לכאורה כל זה הוא נחלת העבר, ומה טעם יש לצוות על איסור זה גם בימינו?
התשובה הפשוטה לשאלה קובעת, כי נצחיותה של התורה הופכת אותה לרלוונטית בכל דור ודור. אנו אומנם איננו סוגדים לצלמים מעץ ומאבן, אולם במקומות מסוימים בעולם פולחנים מעין אלו עודם קיימים. אפילו בארץ ישנם מקומות, כמו כנסיות, שיש בהם צלמים או שווקים הנחשבים על-פי ההלכה לעבודה זרה של ממש שאסור ליהנות מהם בכל צורה שהיא.
אולם ניתן ללכת גם בדרך אחרת, רעיונית, הסוברת כי עבודה זרה איננה רק פסל או תמונה או צלם, אלא כל עבודה המשעבדת את רוחו וכוחותיו של האדם. כגון זה כותב ר' יצחק עראמה בפרושו "עקידת יצחק" על התורה:
"ויש בכלל זה העבודה זרה הגדולה המצויה היום בעולם מציאות חזק, והוא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נמשכים, ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל ועוזבים את תורתו, ומניחים אותה עגונה ועלובה בקרן זווית; וזוהי גופה של עבודה זרה ועיקרה - כמו שיבוא בלא תחמוד".
דומה, כי דבריו של בעל "עקידת יצחק", אשר נכתבו לפני 450 שנה, רלוונטיים אלינו היום יותר מתמיד. אנו חיים בדור שבו העושר והנכסים הם הקובעים את מעמדו של האדם. המציאות שלנו מכתיבה נורמות בהן עבודה ועשיית כסף באים על חשבון הבית, המשפחה והזוגיות. הממון הוא עגל הזהב של תקופתנו ואנו רוקדים סביבו בתופים ובמחולות. האין זו עבודה זרה? לא מדובר רק בכסף; המותגים, הצורך "לנקר את העיניים", השעבוד לשדרוג ולקניות, הופכים את כולנו לסוג של עבדים.
ברי סחרוף כתב כל זאת במילים נוקבות בשירו "עבדים": "כי כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא / כולנו מכורים של מישהו / שמבקש עכשיו תרגישו".
ישעיהו הנביא המנבא על יום ה' אשר יבוא וישנה את גישתו של האדם ל
כבוד, לכסף ולזהב, אומר כך: "וְשַׁח גַּבְהוּת האדם, וְשָׁפֵל רוּם אנשים, וְנִשְׂגַּב ה' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יַחֲלוף... ביום ההוא ישליך האדם את גלילי כספו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחוות".
ראוי שמילים אלו של ישעיהו הנביא יהדהדו בכל בית ובכל משרד. הדיבר השני רלוונטי כיום יותר מתמיד, ואולי דווקא בשבת פרשת יתרו נמצא הזדמנות לעצור את מרוץ החיים המטורף ולחשוב מה עיקר ומה טפל, היכן היא החרות ומהי העבדות. בעיקר נבין, כי בינינו רבים העובדים עבודה זרה, כשהמשימה היא לנתץ את עגל הזהב של הרדיפה אחר הכסף והכבוד ולהפוך לבני אדם חופשיים.
